בס"ד
השתקפות פרק מס' 8
חודשים חלפו.הימים עברו עליהם בתחושת ריחוף מסוימת. תחושה שהייתה זרה להם, הם לא היו רגילים לכאלו ימים מאושרים. לפתע הם חולקים את סודותיהם, את חייהם עם אדם אחר וזה הרגיש טוב, לשניהם. הם ידעו שהמצב בו הם נמצאים הוא שאול, לא שייך להם, הם חשבו רק על ההווה, ולא על העתיד.
הם חיו על פגישות חטופות ושיחות טלפון מהירות, וזה גרם לאי נוחות מסוימת אבל הם ידעו שהם מוכנים להמשיך באי הנוחות הזו, הם לא היו יכולים להפסיק את מה שבקושי התחיל. הם היו מאושרים עכשיו וזה מה שהיה חשוב להם.
*
הוא התקשר אליה אתמול בשעת לילה מאוחרת, הוא היה נשמע לה קצת מתוח אבל היא לא ייחסה לזה חשיבות רבה, משום שהיא ידעה שהוא נמצא בתקופה מאוד עמוסה בלימוד, במסכת מסובכת מעט. הוא אמר לה שהוא רוצה להיפגש איתה למחרת באחת משעות הלילה המוקדמות, אמר שיש לו משהו להגיד לה. שירה הסכימה ללא היסוס, היא ידעה שאותו ערב היא פנויה מכל עיסוק ויכולה לצאת מבלי לספק תירוץ כלשהו. ובנוסף היא התגעגעה אליו, התגעגעה למרות שראתה אותו רק לפני כמה ימים. היא סיימה את השיחה מפני שמישהו מבני משפחתה נכנס לביתה, דודי הבין את הרמז וניתק לא לפני שאמר לה שהוא אוהב אותה ומתגעגע אליה.
רק יותר מאוחר כמה דקות לפני שנרדמה, בעודה שרועה במיטתה חששות החלו לחדור לליבה. משהו בקולו של דודי בשיחה היה שונה, שונה מתמיד. היא ניסתה לגרש את המחשבות הללו ממוחה, אבל הם לא נתנו לה מנוח. בסופו של דבר העייפות גברה עליה והיא נרדמה בעודה טרודה במחשבות.
גם בבוקר היא קמה בהרגשה לא טובה. היא לא ידעה למה לצפות, היא ידעה שיש לו משהו להגיד לה, משהו חשוב. אבל היא לא ידעה מה. כמה שניסתה להרהר בדבר כך ההשערות נהיו יותר מוזרות ומפחידות. לרגע היא חשבה להתקשר אליו ולשאול אותו מה הוא רוצה להגיד לה, אבל לאחר מחשבה היא חשבה שעדיף לה לחכות עד הערב. יכול להיות שזה לא משהו חשוב כל כך היא ניסתה להרגיע את עצמה אבל לשווא.
*
הוא התהפך במיטתו ללא הפסקה, מנסה למצוא קצת רוגע ושקט שבשינה אבל השינה הייתה ממנו והלאה. הוא לא יכול היה להפסיק לחשוב על השיעור שבו השתתף היום בצהריים. הוא נזכר באי נעימות בכל מילותיו של הרב שדרש את אותו שיעור. נזכר עד כמה הוא הרגיש מבויש ככל שהוא המשיך להרצות להם.
הרב דיבר על כמה נושאים, ביניהם היה נושא השידוכים. הוא דיבר במרץ עד כמה חשוב להכיר דרך שדכנים ובהסכמת ההורים. דודי התכנס יותר ויותר בתוך עצמו ככל שהדרשה המשיכה, הוא ידע שמה שהוא עושה זה לא נכון. הוא הרגיש אי נעימות להישאר ולשבת בעוד שהרב ממשיך לדבר. הוא היה חייב לצאת החוצה לארגן את המחשבות שבראשו. אבל הוא ידע שזה לא ראוי לצאת באמצע השיעור לכן הוא חיכה עד לזמן שבו הוא יוכל להרהר בדבר.
הוא דחה את זה כל הזמן, ברגע שהיה לו רגע פנוי הוא אמר לעצמו שעוד מעט הוא יחשוב על זה. הוא פחד להגיע לידי החלטה. הוא ידע שהגיע הזמן להתחיל לקחת את העניין ברצינות. לחשוב מה אפשר לעשות.
ועכשיו הוא נמצא במיטתו יודע שהדבר הנכון שעליו לעשות זה לנתק כל קשר משירה. אבל איך הוא יכול לעשות זאת עכשיו? הוא נקשר אליה כל כך במשך הזמן הזה. רק עצם המחשבה על ניתוק הקשר העבירה בו גל של אימה. כיצד שירה תגיב? איך הוא יכול לעשות לה דבר כזה? אבל היא יודעת שאין לזה כל סיכוי. הוא ידע שהם העמידו פנים שהכל בסדר. הם ידעו שהרגע הזה יבוא מתישהו, רק שהם לא ידעו מתי... הוא לא הבין כיצד הוא יכול להשתנות כל כך מהר, הרי הוא היה זה שבא אליה בהצעה להיות בקשר ועכשיו הוא זה שרוצה לנתק בגלל שזה לא ראוי. איך הוא יכול להיות כל כך חסר אחריות ופוגע?
הוא ידע שהם חייבים לדבר על זה כמה שיותר מהר, הם לא יכולים להשאיר את זה ככה. הוא לקח את הפלאפון שלו מהשידה שלידו וחייג את מספרה. היא ענתה לו כעבור שני צלצולים בלבד, בקול כל כך מתוק שהעביר בו צמרמורת של התרגשות. הוא לא ידע איך הוא יגיד לה את זה אבל הוא ידע שהוא צריך לעשות את זה. אבל לא דרך הטלפון זה יהיה אכזרי מידי, וחוץ מזה הוא חייב לראות אותה, לפחות עוד פעם אחת.
הוא קבע להיפגש איתה באותו מקום שבו הם נפגשו בראשונה. הם לא היו שם מאז פגישתם השנייה. הוא ידע שזה אירוני, שבדיוק במקום שהכל התחיל, זה הולך להיגמר. היא הסכימה ואחרי שהוא ניתק את השיחה הוא התיישב במיטתו, מנצל את זה שחבריו עדיין לא הגיעו לחדר מסיבה נסתרת כלשהי. הוא החליט שהוא יכתוב לה את זה במכתב כך הוא יצליח להעביר אליה את כל מה שהוא רוצה להגיד לה בלי שהוא יפספס משהו מרוב התרגשות. זה עדיף מלראות אותה הוא חשב כעת, בתחילה הוא רצה לראות אותה אבל עכשיו הוא יודע שזה רק יקשה עליו.
ברגע שהוא הוציא ממגירה כלשהי דף ועט נכנסו חבריו לחדר בתגבורת של עוד כמה חברים צוהלים, בתוספת כמה עוגות וממתקים, מזמרים בקול " היום יום הולדת!" דודי מצמץ לעברם בעיניים משתוממות שואל " למי יש יום הולדת? איך פספסתי את יום ההולדת של אחד מכם?"
" לא פספסת יום הולדת של אף אחד מכאן... לך יש היום יום הולדת!" אמר בחיוך גדול שלומי.
" מה, היום? מה התאריך?" הוא שאל בהשתוממות.
" כ"ג אייר...איך שכחת?"
" היום הולדת שלי חל מחר..." הוא חשב בקול.
" נו, אז מה? אנחנו מתחילים את החגיגות יותר מוקדם, מחר מתי יהיה לנו זמן לחגוג, בכל זאת לא כל יום אתה מזדקן בצורה כזאת..." קרץ לו חברו יוסי.
דודי ניסה להעלות על פניו חיוך כדי לא לאכזב את חבריו שרצו להפתיע אותו לשמח אותו, והוא הצליח בכך, אבל בקושי.החגיגות נמשכו עד שעות הלילה המאוחרות, כשתלמידים רבים מצטרפים תוך כדי לריקודים שהיו בחדר הקטן.
בשעת לילה מאוחרת הוא מצא את עצמו מותש, מחכה במיטתו עד שכל חבריו יירדמו, כדי שסוף סוף הוא יוכל לכתוב את המכתב לשירה. חצי שעה עברה עד שהוא שמע את נחירותיהם ממלאות את חלל החדר. הוא קם באיטיות ממיטתו משתדל לא להרעיש יותר מידי בכך שקפיצי מיטתו יחרקו מעט. הוא התיישב בכיסא למול השידה, מחזיק את העט בידיו, מנסה למצוא את המילים הנכונות. אבל זאת הייתה משימה בלתי אפשרית. אבל הוא ידע שהוא חייב לעשות את זה היום.
עיניו איימו להיעצם מעייפות, דפים קמוטים ששימשו טיוטה היו פזורים מסביבו. כמה דמעות סוררות נשרו מעיניו כשהוא קרא את התוצאה הגמורה של מכתבו. הוא הכניס את המכתב למעטפה שהייתה מונחת לה אי שם במעמקי המגירה, כאילו מחכה לרגע שהשתמשו בה.
הוא נשען על הכיסא מביט לעבר החלון, השמש התחילה לעלות אי שם בקצה השמים, הוא בן 26 היום. איך יכול להיות שדווקא ביום זה הוא נדרש לעשות מעשה כה אכזרי בשבילו ובשביל שירה? הוא ידע שהיא אוהבת אותו, הוא הרגיש זאת במבטה האוהב, בעיניה המלטפות. הוא ידע שגם הוא מביט בה כך, באותו מבט אוהב, ומעכשיו הוא לא יוכל להביט בה, לא במבט אוהב ולא במבט אחר בכלל.
הוא הכניס את המעטפה לכיס חליפתו שהייתה זרוקה אי שם על אחד הכיסאות, ורק אז הוא הרשה לעצמו להתמוטט על מיטתו במטרה לישון שינה חטופה. כעבור שעה וחצי הוא קם כדי להתפלל שחרית...
*
שירה הביטה במבט חטוף על המראה שמולה, שבעת רצון ממה שנגלה למול עיניה, החששות שהיו חלפו להן והתפוגגו בתוך ההתרגשות לקראת הפגישה עם דודי. היא יצאה מביתה במהירות, לוקחת בידה את תיקה שהתאימה לבגד שלבשה.
היא נסעה באוטובוס שהביא אותה למול אותו פארק שבו נפגשו בפגישתם ראשונה. היא עמדה בריחוק מה מהכניסה לפארק מחכה לדודי-דודי שלה, שיבוא. היא ידעה שיש לו נטייה לאחר לפגישות והיא קיבלה זאת באהבה. מה שהיא לא ידעה זה שדודי כבר היה בתוך הפארק מחכה לה.
היא הביטה לצדדים מחכה לראות את דמותו התמירה מגיחה לה מבין האנשים שמסביבה אבל הוא לא הגיע. לאחר כמה דקות שבהן היא חיכתה לו היא החליטה להיכנס בכל זאת לפארק ולחכות לו בפנים. הם קבעו באותו ספסל ראשון בו ישבו. היא ראתה מרחוק שהוא עדין לא שם, היא הביטה בשעונה הוא מאחר כבר בעשרים דקות. היא ידעה שהוא מעולם לא איחר בצורה כזאת והיא דאגה לו. היא ניסתה להתקשר לפלאפון שלו אבל הוא היה מנותק.
היא נעמדה במקומה מחכה אולי הוא יבוא עכשיו. אבל הוא לא הגיע. רגליה החלו לכאוב מהעמידה הממושכת, והיא החליטה לגשת לאותו ספסל ולחכות לו שם.
*
דודי יצא כשעה לפני שקבע איתה למקום הפגישה. רגליו בקושי הוליכו אותו לעבר תחנת האוטובוס הקרובה. כשהוא הגיע לפארק הוא ידע כבר מה עליו לעשות. הוא חשב על כך רבות במשך כל היום.
הוא הגיע לספסל בו הם היו אמורים להיפגש ושם הוא הניח את המכתב בידיים רועדות. הוא קלט בזווית עינו שיח של ורדים משם הוא קטף ורד אדום והניח אותו בצמוד למכתב.
הוא התרחק בצעדים איטיים מהספסל לכיוון הנגדי אבל הוא הבחין בה מרחוק, רגליו רעדו ואיבדו כל תחושה. החשיכה הסתירה אותו מעיניה בינתיים, אבל הוא ידע שעליו להיעלם משם במהירות כדי לא להקשות עליהם עוד יותר בפרידה של פנים מול פנים. הוא זז במהירות שהדהימה אותו לעבר העצים שהיו מאחוריו, שם הוא הסתתר מאחורי עץ עבה במיוחד, שהיווה בהשגחה פרטית נקודת תצפית טובה.
היא נעמדה במקומה כמה דקות כך שהוא לא יכול היה לראות אותה בבירור, אלא רק את דמותה מרחוק. לפתע ללא כל הודעה מוקדמת היא התקדמה בצעדים מהירים לעבר הספסל. נשימתו כמעט ונעתקה ממנו ברגע שאור הירח החיוור האיר את פניה. הרוח הקרירה כאילו ותמכה בו ברגעים קשים אלו וליטפה את פניו.
*
היא הבחינה במשהו שהיה מונח על הספסל שמולה, דף כלשהו. היא התקרבה במהירות לספסל, הרגשה לא טובה ממלאת את ליבה. כשהיא הסתכלה מקרוב היא ראתה שזו מעטפה שעליה מונח ורד אדום. היא הרימה ביד רועדת את המעטפה, עליה נכתב: "לשירה יקירתי!" ליבה דפק במהירות, היא לא הבינה למה דודי כותב לה מכתב. היא התיישבה בכבדות על הספסל, עורה הפך לחיוור. היא הריחה את הורד בעיניים עצומות כאילו מרגישה את אותו אחד שקטף אותו... רק אז היא נפנתה לפתוח בלב חושש את המעטפה שהייתה מיועדת לה.
חבר'ה סורי על האיחור, היה לי שבוע עמוס מאוד, באמת שניסיתי לפרסם את הפרק יותר מוקדם אבל זה לא הלך.
קריאה נעימה! ואם אתם יכולים תגיבו, :)
_________________
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
