בס"ד
השתקפות פרק מס' 12
דודי עמד למולה. שום מחסום לא הפריד בינו לבינה. גם לא החושך, שכן הירח האיר במלוא הדרתו את פניהם. הוא הביט ישירות לתוך עיניה, הכעס פיעם בחוזקה בתוך ורידיו. כיצד הייתה יכולה לצאת עם אחר בעוד שהוא עדיין לא היה מסוגל לחשוב על עוד פגישות? הקנאה שיבשה את צלילות דעתו. הוא לא הבין שיש פסול בדברים שחשב. הוא היה בטוח שהוא צודק.
שירה גם הביטה בו. השקט המשיך לשרור ביניהם. היא ניסתה להתגבר על ההלם שאחז בה. אבל ללא הצלחה. היא התנשפה בכבדות מרוב התרגשות. רצתה לצעוק משמחה ומכאב ביחד. עיניה חייכו לעיניו אבל עיניו לא השיבו לה חיוך. מין חומה חוצצת הייתה בעיניו. היא לא הכירה אותו. עיניו הביטו בה בכעס, בעוינות.
דודי פתח את פיו לבסוף ואמר לה את שעל ליבו.
" איך היית יכולה לשכוח את מה שהיה בינינו? איך היית יכולה לצאת כל כך מהר עם מישהו אחר?"
אור השמחה בעיניה כבה. היא לא האמינה שזה מה שהוא אומר לה. ההודעה עלתה למול עיניה. הכעס התחיל לזרום גם בעורקיה. היא לא שיערה לעצמה שהוא יכול להיות אגואיסט. איך הוא מצפה ממנה לא להמשיך בחייה? היה לה מספיק קשה במשך כל התקופה הזאת. ועד שהיא החליטה להמשיך בחייה בדיוק אז הוא חוזר? ועוד שואל למה היא ממשיכה בחייה? האם הוא באמת חושב שהיא שכחה אותו? שהיא לא חולמת עליו בהקיץ ובלילות?
" אין לך כל זכות להגיד לי כזה דבר. אתה זה שנכנסת לחיי וגרמת לי לכל הכאב הזה כשנפרדת ממני ללא כל אזהרה מראש. אתה זה שנעלמת בלי להגיד לי את האמת בפנים! כתבת את דבריך כמו פחדן עלוב על דף! הסתתרת מאחורי מילותייך כמו ילד קטן. פגעת בי! נעלמת בבת אחת מחיי, אני לא הייתי נרדמת בלילות מרוב געגועים, כל הזמן היית בראשי. לא נפגשתי עם אף בחור עד היום! לא הייתי מסוגלת. וגם היום כשנפגשתי איתו לא הפסקתי מלהשוות אותו אליך. ואתה בא אליי בטענות למה אני ממשיכה בחיי? אני צריכה להיות שרויה במצב הזה כל חיי ולא להתחתן רק בגלל שלנו לא הייתה האפשרות?"
את המילים האלו אמרה שירה בשקט, אבל מרוב הרגשות שהכניסה לתוכן היה נדמה כאילו צעקה אותן.
דודי לא היה מוכן למתקפה הזאת. מילותיה הדהדו באוזניו. כמה חריצים קטנים נפתחו בתוך החומה שהקיפה אותו. עיניה של שירה נצצו באור הירח, מבשרות על הדמעות שעומדות לצאת ממנה. אבל היא לא נתנה לזה לקרות. הוא ראה אותה נלחמת. היא לא רצתה לבכות, לא לידו. והוא הרגיש זאת.
לא היו בו המילים כדי להגיב לדבריה, לכן הוא התעלם והמשיך לשאול אותה בקשיחות מעושה.
" אבל למה דווקא איתו?"
שירה שמעה בקולו סימן לשבירה, לא הבינה למה הוא מתכוון בשאלתו.
" מה זאת אומרת למה דווקא איתו?"
" אני מתכוון לכך שיצאת בדיוק עם חבר לחדר שלי בישיבה, למה??.. כדי להכאיב לי בכוונה?" שאל תוך כדי התעלמות מוחלטת מחוסר ההיגיון שבדבריו.
שירה לא ידעה איזה רגש להכיל בתוכה. רחמים על המצב שאליו נקלע דודי, אהבה אליו, געגועים, עצב, קנאה. היא לא ידעה איך להסביר לו במילים שהיא לא עשתה את זה בכוונה.
" דודי" אמרה מתענגת על הצליל שיצא מבין שפתותיה כשהגתה את שמו. דיברה אליו בקול רך, כאילו היא מדברת עם ילד קטן שמנסים להסביר לו משהו. "תחשוב בהיגיון, איך אני הייתי יכולה לדעת שהוא באותו חדר איתך? וחוץ מזה למה שאני ארצה להכאיב לך, הרי את הבן אדם הכי יקר ל-" היא עצרה את מילותיה ונשכה את שפתיה בכאב.
המילים חדרו לראשו ולליבו של דודי. הוא התפכח ממצבו. רצה לבקש סליחה ממנה, אבל לא ידע איך עליו להגיד זאת. הוא הרגיש שהוא מסמיק. הוא חש בושה והשפלה חזקה. לא הבין מה קרה לו, איך הוא היה יכול לחשוב בחוסר היגיון שכזה, לדרוש ממנה כאלו דברים? איך לא הבין אותה? אבל יותר מכל הוא הצטער על כך שהלך אחריה וגרם לכך שהיא תראה אותו שוב. כעת יהיה לה קשה לשכוח ממנו. אבל אולי אחרי התנהגותו הילדותית היא ממילא לא תעריך אותו יותר, תחשוב שהוא תינוקי. במידה מסוימת הוא חשב לעצמו שאולי הוא ניסה למצוא לעצמו סיבה כדי לראות אותה שוב, להביט בעיניה מקרוב, להריח את ריחה מסביבו. להתמכר אליה.
מחשבותיו נקטעו באחת. קול של דלת נטרקת נשמע אי שם ממעמקי בניין חשוך. ואור צהבהב נדלק באחת בחדר המדרגות. מישהו יורד במהירות במדרגות.. הוא לא רצה שיראו אותם יחד. שירה הביטה בבהלה לצדדיה מנסה לגלות את מקור הרעש. דודי נסוג לאחוריו במהירות, לוחש לה:
" אני מצטער, לא הייתי צריך להתפרץ עליך ככה, אני מניח שרק רציתי לראות אותך ופשוט חיפשתי דרך לעשות זאת, אני לא מבין איך את בכלל ענית לשאלותיי, איך לא גירת אותי ממך, אני מניח שזאת אחת הסיבות שאני כל כך אוהב אות-" כמעט והשלים את המשפט אבל מכורח המצב הוא נאלץ לרוץ במהירות לתוך החלל החשוך שבינות לבניינים שהיו פזורים מסביבם. משאיר מאחוריו את שירה מבולבלת, דואגת ויותר מכל אוהבת.
*
הוא רץ בינות לבניינים החשוכים, לא רואה לאן הוא רץ מרוב חשיכה. הוא היה צריך את הריצה הזאת להשתחרר מעט מכל הרגשות שהיו עצורים בתוכו. אור של פנס רחוב בודד הופיע מאי שם. הוא האט את קצב הליכתו, מתנשם במקצת. הוא הסתובב במעגלים כמה דקות, או אולי שעות, הוא בעצמו כבר איבד את הספירה. הוא שוטט בתחושה כבדה של אשמה. הוא לא האמין שזה הוא. הוא לא ידע מתי הוא השתנה כל כך. הוא חשב על מה שגרם לה, על כך שבזמן האחרון הוא גורם רק צער לכל אלו שהוא אוהב. למה הוא פוגע בכל הסובבים אותו?
הקור הירושלמי התחיל לחדור לעצמותיו, כך שהוא מצא את עצמו הולך במהירות לעבר הישיבה, מתכנן את בריחתו מכל הצרות, את התכרבלותו מתחת לשמיכה. הוא נכנס לחדרו במהירות, מנסה לברוח מהקור. הוא החליף את בגדיו במהירות. מביט ברפרוף על השתקפותו במראה, לא מסוגל היה לראות את מה שאליו הפך. הוא נכנס למיטתו, מתעטף בשמיכתו. מניח את מחשבותיו, את צרותיו ולו לכמה שעות. עיניו נעצמו בעייפות, הוא התרפק על כריתו. שוכח מהכל. לא עברו יותר מחמש דקות עד שנרדם.
*
היא הלכה במהירות, לא מסתכלת לאחוריה. היא חשבה שהיא הייתה נתונה בתוך חלום. לא האמינה שהיא ערה. היא כאבה את כאבה וגם את כאבו של דודי. נזכרת בחמלה במבטו הכועס, רדוף משהו. זיק של קנאה היה באתון עיניים שלהן היא ייחלה יותר מכל. היא ידעה שכעת משהופיע ולו לכמה רגעים מעטים, יקח לה זמן להתגבר עליו שוב כמו בפעם הראשונה, או שאולי היא עדין לא התגברה עליו כלל? שאלה את עצמה, ולשאלתה אין מענה.
נכנסה לביתה, סוגרת את הדלת אחריה. אור היה דלוק במטבח. היא לא חשבה שמישהו מבני משפחתה יהיה בשעה זו ער. היא ניגשה לשם, חושבת שאולי השאירו את האור דלוק ושכחו לכבות, אבל היא טעתה. אמה ישבה שם קוראת ספר כלשהו. היא הרימה את מבטה והסתכלה במבט מסוקרן בשירה.
" ערב טוב, אמא. מה שלומך?"
"נו? איך היה?" שאלה אמה מתעלמת משאלתה.
" לא יודעת..." אמרה שירה תשובה לא מספקת בכוונה תחילה. היא נפגעה עד עמקי נשמתה כשהבינה שאמה מעוניינת לדעת האם סוף כל סוף ביתה המוזרה מצאה לה שידוך.
" מה את כן יודעת? אני לא מבינה איך את לא יכולה לדעת דבר כזה... לא פלא שלא התחתנ-..." הפסיקה את עצמה כשהבינה שהיא הגזימה.
שירה פערה זוג עיניים משתוממות והביטה בכאב באמה. עיניה החלו לצרוב, אבל היא עצרה את עצמה.בלי לומר מילה היא עזבה את המטבח בצעדים איטיים, כאילו בהילוך איטי. יותר משריחמה על עצמה, היא חשה רחמים על אמה, שלא הבינה שהיא מאבדת את הבת שלה. עכשיו יותר מתמיד. היא החליפה את בגדיה באיטיות, בלאות. היא ניסתה לנתק את עצמה ממחשבותיה אבל כל ניסיונותיה עלו בתוהו.
היא חשבה לעצמה בעודה שוכבת במיטתה, עד כמה היא השתנתה, עד כמה היא נהייתה חזקה יותר. היא ידעה שאם סדר ההתרחשויות שעברו עליה היום היה לפני כמה חודשים, הכרית שלה כבר הייתה צריכה להיות ספוגה בדמעות. אבל הכרית שלה יבשה. כבר הרבה זמן שהיא לא בכתה, לא השתחררה. היא הייתה מכונסת בעצמה, לא נותנת לאיש להיכנס.
היא לא הבינה שבהתנהגות זו היא גוזרת על עצמה התפרצות עתידית, שכן כמה זמן יכול אדם להכיל בעצמו כל כך הרבה רגשות, בלי לתת לאף רגש לצאת החוצה?
חבר'ה, מקווה שאהבתם/ן!
נכתב במסירות נפש גדולה... ;)
נ"ב עוד בגרות אחת (!!!!)
_________________
תוקן על ידי באה_מעפר ב- 22/06/2007 18:39:28
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
