בס"ד
השתקפות פרק מס' 13
כמה שבועות חלפו מאז נפגשו. הם המשיכו בחייהם כאילו לא קרו דברים מעולם. הם הרגישו שסוף סוף מצאו את הדרך הנכונה להתמודד עם הבעיה שלהן. להתייחס אליה כאילו היא לא קיימת.
שירה לא המשיכה את פגישותיה עם יעקב. היא ידעה שאין טעם להמשיך. למרות שהיא התרשמה ממנו לטובה. היא ידעה שהיא פשוט לא מסוגלת לפגוע בדודי יותר ממה שכבר פגעה בו. היא לא הייתה יכולה לשאת את עצם המחשבה שהוא יגלה שחברו לחדר יתארס איתה. הסיטואציה שהייתה יכולה להיווצר אם אכן היא הייתה ממשיכה להיפגש איתו הייתה שביום חתונתה הוא יהיה שם, והיא לא הרגישה בטוחה מספיק שהיא תוכל להינשא לאדם אחר כל עוד מביט בה מי שהיא רוצה להינשא לו... היא פשוט לא הייתה מסוגלת...
במקום לצאת עם בחורים אחרים היא לא הייתה מוכנה לצאת לעוד פגישות, לא כל עוד עיניו נמצאות בראשה.
כעת היא הייתה בדרך לעבודתה, מנסה בצורה נואשת לחזור למסלול חייה הרגילים, אך ללא הצלחה. כל דבר הזכיר לה אותו. כשהביטה לשמים צבעם הזכיר לה את עיניו, הגשם הזכיר לה את דמעותיו, העט שאיתו כתבה הזכיר לה את המתנה שהביאה לו ליום הולדתו. היא נוכחה לדעת שדרך ההתעלמות כבר לא עוזרת לה, אבל היא לא הופתעה, שהרי היא ידעה שבמוקדם או במאוחר הרצון להיות איתו יחזור אליה. זה היה רק עניין של זמן.
בעצלתיים היא נכנסה למשרדה, את האנחה שהוציאה מפיה, הוציאה בקול חלוש, שלא ירגישו בה.
אבל למרות שהיא בקושי ונשמעה, מישהי הבחינה בה. רותי, בחורה לא דתיה שעבדה יחד עם שירה. אמנם לא היה ביניהן קשר כלשהו חוץ מאמירת שלום בתחילת כל יום עבודה, אבל רותי שכבר זמן רב שמה לב ששירה לא במיטבה שמה לב. בדרך כלל היא הייתה רגילה לראות אותה עם חיוך תמידי על פניה אבל בתקופה האחרונה משהו השתנה בה. רותי חשבה שזה סתם מצב רוח ירוד שתפס אותה. הרי גם לה היו כאלו ימים. אבל הימים נמשכו וזה לא היה נראה שמצב הרוח הירוד הולך לעזוב את שירה בזמן הקרוב.
היא רצתה לגשת אליה ולשאול אותה מה קרה, אבל היות והקשר ביניהן לא היה חזק במיוחד, היא נמנעה מכך. עד עכשיו. היא חיכתה לשעת כושר מתאימה, וזה הגיע במפתיע, בדיוק באותו היום היא הייתה צריכה את שירה בקשר לאיזו תוכנה ששירה פיתחה בעבודתה, בה רותי התקשתה להתמצא.
היא הגיעה למשרדה של שירה, אחרי שדפקה בדלת וקיבלה את האישור להיכנס. היא נכנסה במהירות סוגרת אחריה את הדלת. שירה קיבלה את פניה בחיוך שהועלה על פניה בקושי רב שהיה גלוי לרותי שקלטה אותו בחושיה החדים. היא שאלה את השאלה לגביי התוכנה וקיבלה עליה את התשובה. לאחר ששירה ענתה לה היא לא מיהרה לצאת מהחדר, אלא להפך היא התיישבה בכיסא ממול לשירה.
שירה שהופתעה קלות שאלה אותה-
" את צריכה עוד משהו רותי?"
"אמממ... לא".
שירה הביטה בה באי נוחות הולכת וגוברת, לא היו לה קשרי ידידות בעבודתה, והיא לא הבינה מדוע רותי התיישבה מולה, והיא לא ידעה איך להגיד לה את זה... לא רצתה להביך אותה.
עברו להן כמה דקות של שתיקה מביכה, בהן רותי שיחקה באצבעותיה. היא לא ידעה כיצד עליה להתחיל לדבר על זה. אבל היא התגברה על הקושי בלפתוח, ובחוצפה שאפיינה רק אותה, היא הישירה את מבטה לשירה ואמרה לה-
" בעצם אני רוצה ממך משהו. אני יודעת שלא היה בינינו אף פעם קשר, אבל בזמן האחרון.. אני שמתי לב שמשהו עובר עליך, חשבתי שאולי זה סתם משהו, אבל אני רואה שהרבה זמן עבר מאז ואת עדין נראית לי מדוכאת. אולי אני האחרונה שיכולה להגיד לך את זה, אבל זה באמת מציק לי...ותרגישי בנוח שלא לענות לי... אבל אני חושבת שזה יקל עליך עם תחלקי את זה עם מישהי".
שירה פערה את עיניה בהפתעה, היא לא ציפתה לכזו אמירה, לכזו כנות. היא מעולם לא נתקלה בבחורה ישירה כזאת. חברותיה מעולם לא היו כאלו ישירות, תמיד הן היו מדברות סחור סחור. היא זעה באי נוחות בכיסאה לא יודעת איך עליה לענות. מצד אחד היא לא רצתה לפתוח את סגור ליבה לפני רותי, היא אפילו לא מכירה אותי, היא לא תבין אותי חשבה במרירות אולי אפילו תצחק לי, להשקפותיי. אבל מהצד השני היא כל כך רצתה לחלוק את העובר עליה עם מישהי אחרת. ועם חברותיה היא לא הייתה יכולה לדבר, משום שאחרי הסמינר הקשר איתן התרופף. בנוסף גם היא לא הייתה מסוגלת לדבר איתן, פחדה שהן יתרחקו ממנה, מהחוטאת.
בתוך כל המחשבות היא שכחה שרותי יושבת ממולה מחכה לתשובה כבר כמה דקות. לא מתייאשת, לא זזה ממקומה. כזאת היא הייתה, דבקה במטרה שהציבה לה. רותי הרגישה שעליה להישאר. משהו באותו מבט כבוי שנשקף אליה מתוך עיניה הירוקות של שירה הורה לה להישאר, שירה זקוקה לה.
שירה לא שמה לב שהיא התחילה לדבר, זה היה כל כך נכון לדבר על זה. היא חשה בטוחה לדבר על זה עם רותי, עם מישהי שלא שומרת תורה ומצוות, מישהי שתבין אותה אולי יותר מכל חברותיה יחד. היא סיפרה לה על כך שהגיל שלה הוא מאוחר לשידוכים במגזר החרדי, על הלחץ מהמשפחה, על כך שמאשימים אותה בכך שאחיה הקטנים לא מתחתנים בגללה, היחס המתנכר של אמה, הבלבול שנוצר בפגישה שלה, שהיא נפגשה עם דודי. היא גוללה את כל הסיפור, לא החסירה ממנו פרט, מנצלת גם את זמן ארוחת הצהריים שהתחילה לפני כמה דקות. היא דיברה במבט מושפל. בגב שפוף. הא ניסתה לעצור בעד הדמעות, היא לא רצתה לבכות. היא ידעה שאסור לה, חשבה שבמעשה זה היא מראה על חולשה מסוימת, על כך שקשה לה. אבל היא לא הייתה יכולה לעצור את הדמעות לזמן רב, הן הופיעו. ובעוצמה. כתפיה רטטו, היא לא הייתה יכולה לשלוט על גופה. ידיה ורגליה רעדו ביחד עם כל גופה. נשימותיה הפכו למואצות, היא הרגישה שהיא נקרעת מתוכה.
במשך כל הזמן הזה היא ניסתה לעצור את עצמה, להישאר חזקה. להמשיך בחייה, אבל היום הכל השתנה. היא נתנה דרור לרגשותיה. והיא הרגישה הקלה.
רותי שהקשיבה בשקט לסיפורה, לא התערבה, נתנה לה לשחרר את הכל. היא ראתה כיצד שירה מנסה לעצור את עצמה, לא לספר הכל. אבל היה בה את הרצון לספר, כנראה בתוך תוכה היא הבינה שעל ידי כך שהיא מספרת, היא משתחררת מהעצב בו היא הייתה שרויה. ברגע ששירה החלה לבכות היא קמה במהירות ממקומה וניגשה אליה. היא חיבקה אותה בחום, משדרת לה שהיא שם בשבילה, שהיא יכולה לסמוך עליה בכל דבר.
רגש של רחמים עלה בה לשמע הסיפור של שירה, כיצד הבחורה הזאת חיה עם כל הסבל הזה בלי להוציא שום רגש החוצה? היא העריצה את שירה על כך שהיא הצליחה להתמודד עד עכשיו. אבל כעת שירה כבר לא תהיה לבד, היא תהיה ביחד איתה. אמנם יהיו פערים בשל הבדלי הדת שביניהן, אבל היא תדע לכבד את השקפת עולמה של שירה. היא חייבת לעשות זאת, היא חייבת לעזור לה, היא לא יכולה להישאר אדישה.
שירה נרגעה מעט וניגבה את דמעותיה. היא הרימה מבט נבוך במקצת לעבר רותי, מתחרטת במקצת שהיא הכניסה אותה לכל ענייניה המורכבים. הרי גם ככה היא לא יכולה לעזור לי. חשבה במחשבה ממורמרת, אבל בעצם היה שווה היא חשבה שנית, ולו בכדי להרגיש את הרגשת ההקלה הזאת שיש עוד מישהי ביחד איתה.
*
"דודי אני לא מבינה אותך, למה אתה לא מסכים להיפגש איתה? היא מבית טוב, משכילה, צנועה, בעלת מידות, אני לא מבינה למה לא?"
"אמא אני לא רוצה! נמאס לי! אני לא רוצה עוד פגישות!"
"אתה עוד תעשה לי התקף לב! מה זאת אומרת לא רוצה עוד פגישות?"
" אני מתכוון שבזמן הקרוב אני לא רוצה עוד פגישות, אני צריך להירגע קצת, יותר מידי פגישות היו לי בחיים, אני צריך הפסקה מכל זה, אני צריך שקט! נמאס לי שבוחנים אותי בעין כפולה בגלל שאנחנו חוזרים בתשובה, אני רוצה שפעם אחת התייחסו אלי כשווה בין שווים!"
" אני מבינה שאתה כועס, אבל אתה יודע שאתה לא צריך לשכנע אותי, אני בצד שלך. אבל זו לא סיבה להפסיק להיפגש, אתה צריך להקים משפחה!"
"אני יודע שאני צריך, ואני גם רוצה, אבל-"
"בלי אבל! אם אתה רוצה אז לא היית צריך לסרב לשמונה ההצעות שהביאו לך בחודשים האחרונים! ביטלת בלי להניד עפעף שמונה בחורות שאחת מהן יכולה להיות השידוך שלך!"
"אמא אני יודע מה עשיתי, את לא צריכה להגיד ל-"
אבל אימו המשיכה " ועכשיו שיש הצעה לבחורה מבית טוב, בלי לברר דבר עליה אתה פשוט דוחה אותה על הסף, מה קרה לך? תמיד היית מוכן להיפגש. אני לא מבינה מה קרה לך!"
" אמא נדבר על זה בפעם אחרת אני חייב ללכת עכשיו לישיבה, הסדר עוד מעט מתחיל." הוא אמר ופתח את הדלת במהירות, לא מותיר לה את האפשרות להשחיל מילה בינות למילותיו. הוא יצא בזריזות, וירד במהירות במדרגות.
" דודי, שלא תחשוב שתתחמק ממני, אני עוד אתפוס אותך!" היא צעקה אחריו בעודו יורד.
הוא יצא לרחוב השקט, מאט את קצב הליכתו, הסדר לא היה אמור להתחיל בחצי שעה הקרובה, הוא קיוה שאימו לא תסתכל בשעון בזמן הקרוב כדי שלא תגלה שהוא שיקר לה. אבל הוא לא יכול היה לסבול את עצם הרעיון לצאת עם עוד בחורות. למרות התעלמותו המוחלטת וניסיונותיו שלא לחשוב על שירה, היא עדיין הייתה שם, עמוק בתוכו, לא מניחה לו להמשיך בחייו. הוא לא היה בטוח שהוא יוכל לעמוד בעוד אכזבה. כיצד יוכל לתת את ליבו לבחורה לאחר שנפגע כל כך בפעם הראשונה שעשה זאת, ועוד יותר מכך כיצד יוכל לתת את ליבו למישהי בעוד ליבו נמצא במקום אחר לגמרי, איתה.
הוא ראה בזוית עינו את גברת ברמן שכנתו וסבתה של שירה, יושבת בספסל בצד המדרכה. מכיוון שהיה ביניהם קשרי שכנות טובים הוא ניגש אליה לברכה בברכת ערב טוב.
" ערב טוב גברת ברמן"
"ערב טוב דודינקה, הרבה זמן לא ראינו אותך פה! אני כבר התחלתי להתגעגע! אבל מה אני מתלוננת, ככה צריך להיות אתה צריך ללמוד בישיבה, ולשכוח מהשכנות הזקנות שלך." היא אמרה בחיוך שהיה שמור רק בשבילו.
" מה שלומך? מה שלום הנכדים?" הוסיף כאילו כבדרך אגב. מנסה להסתיר את התרגשותו ברגע שהזכיר את נכדיה ביניהם הייתה שירה.
" ברוך השם הכל בסיידר, הנכדים גם כולם בריאים ברוך השם".
דודי התאכזב במעט, אבל מיד חשב לעצמו ' ומה חשבת? שהיא תתחיל לפרט לך מה שלומה של שירה?'
אבל לפני שהספיק לומר לה להתראות, היא הפתיעה אותו באמרה:
" מה אני יגיד לך, החיים לא פשוטים דודינקה, אבל אולי אתה תוכל לעזור לי... אתה יודע שאני מרגישה שגם אתה נכד שלי ואין לי בעיה לדבר איתך על הכל נכון?"
" בעזרת השם, כל עוד זה ביכולתי אני מוכן לעזור לך גברת ברמן."
" יש לי נכדה, שעדין לא מצאה שידוך, קוראים לה שירה, ואנחנו מחפשים לה בחור טוב, בעל מידות. והיא, מסכנה שלי, עומדת בלחץ, וכמו שאני מכירה את הבת שלי, אני בטוחה שהיא לא תורמת להרגשה שלה, אולי אפילו מחמירה את המצב..."
"אבל אני לא מבין.... איך אני יכול לעזור לך גברת ברמן?" שאל בעוד ליבו פועם בחוזקה, מכאב ומגעגועים.
"קיוויתי שאולי תוכל, אתה יודע להביא לי כמה שמות של בחורים, חברים שלך מהישיבה, ואני כבר אעביר את השמות לשדכנית שתזרז את העניינים... נו מה אתה אומר? אתה יכול?"
"אני אנ..אנסה" אמר בעוד גל קור התחיל להתפשט בחלקי גופו, הוא היה חייב לשבת, הוא לא יוכל לעמוד עוד זמן רב, הוא היה צריך להירגע.
הוא נפרד מגברת ברמן והתחיל ללכת לכיוון הישיבה שלו. בתקווה לסחוט מעט שלווה מהיום העמוס הזה.
*
גברת ברמן הייתה שקועה בהרהורים. היא שאלה את עצמה האם לא טעתה בכך ששיתפה את דודי בבעייתה, אבל לא היה איכפת לה כל עוד הוא יביא לה "שידעך" בשביל הנכדה שלה. 'הוא בחור טוב דודי' היא חשבה לעצמה ממש כמו נכד שלי, חבל שגם הוא עדין לא מצא שידוך, איך כזה בחור מוצלח לא נשוי? ועוד בגילו. אפילו שהוא חוזר בתשובה, הוא ברמה אחת מעל שאר הבחורים הפרחחים שבהם נפגשה עד עכשיו. הוא אחראי, מסודר, מחונך, תלמיד חכם, בעל מידות...
רק רגע... איך לא חשבתי על זה עד עכשיו? היא חייבת לדבר על זה עם ביתה! אפילו בעיני רוחה הם נראו לה כזוג מוצלח. 'דודי ושירה רוזן' זה אפילו מצלצל טוב....
נו חבר'ה, הפתעה? חחח מקווה שתיהנו, היום התחיל רישמית החופש! וזה בא בתור פיצוי על השבועות האחרונים בהן הפרקים היו קצרים יותר ובאיחור יחסי. לכן קיבלתם/ן השבוע פרק ארוך יותר, ומוקדם יותר! מקווה שתאהבו ושתגיבו,זה מאוד חשוב לי.
תוקן על ידי באה_מעפר ב- 26/06/2007 22:25:56
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
