בס"ד
שלום לכולם/ן!
אנו נמצאים בפתחו של יום כיפור וכולי תקווה שנדע כולנו לסלוח ולמחול לכולם. ובאוירה זו ברצוני גם אני לבקש סליחה ומחילה אם יצא לי לפגוע במישהו או במישהי. שיהיה לכולנו גמר חתימה טובה.
שנה טובה!
באה מעפר.
השתקפות פרק מס' 25
יוני ישב נפעם לאחר ההודעה של הרב שמואל.
" אתה אבא של שירה הלפרין?" שאל בתדהמה.
" אכן, אני אביה. אבל לא ידעתי שיש לדודי אח תאום. חשבתי שהוא ילד יחיד בביתו".
" כנראה הוא לא הספיק לספר. הוא נ- נהרג יום אחרי שסגר על ווארט עם בתך. ואחרי הכל לא הייתי בארץ כמה שנים".
" יכול להיות שזו הסיבה. וכעת בוא ניגש לענייננו, לריאיון".
יוני הנהן בראשו וחיכה לשאלות הרב.
" תרגיש חופשי לא לענות על שאלות שאתה חושב שהן פרטיות מידי, אבל תבין אותי, עלי לדעת את הרקע ממנו מגיע כל בחור, כדי שנוכל לחזק אותו בנקודות שקשות לו".
"אני מבין".
" מדוע החלטת לחזור בתשובה? מה הפריע לך בחייך עד לאותו רגע שהרעיון עלה בראשך?" אמר שמואל והביט בעניין ביוני, מצפה לתשובה.
"אני חושב שהכל התחיל כשהייתי בחוץ לארץ. כבר שם התחילו לעלות מחשבות שונות על הקב"ה, האם הוא קיים, ומה תפקידנו בעולם. אבל די הדחקתי את זה בתוכי, הייתי סוג של אנטי דתי. לא הייתי מסוגל לסבול את העובדה שגם אני נמשך לאותו עולם אליו נשאב אחי לפני מספר שנים. לא רציתי ללכת בעקבותיו".
" מזה אני מבין שלא היית בקשר טוב עם דודי אחרי שהוא כן החליט לחזור בתשובה".
" הבנת נכון. כשהיינו ילדים לי ולדודי היה קשר שרק למעטים היה. ממש הרגשנו אחד את השני. אבל מאותו רגע שהוא החליט ללכת בעקבות אמי שהחליטה לחזור בתשובה, הפניתי אליהם עורף. עזבתי עם אבי. ניתקתי קשר כמעט לחלוטין. עזבתי את הארץ. הם אמנם ניסו לשמור על הקשר ולשלוח לי דואר אלקטרוני ולטלפן אבל אני בקושי עניתי".
" ומה בכל זאת גרם לך ליצור קשר?"
" אני לא יצרתי קשר. דודי הוא זה ששלח לי דואר אלקטרוני ובישר לי על אירוסיו. באותו רגע החלטתי לחזור לארץ ולשבור את המחיצות שחצצו בינינו אבל הייתי אז בדרכים ולקח לי זמן להגיע למקום בו יש טלפון כדי ליצור קשר. אבל אז היה כבר מאוחר מידי... הודיעו לי על פטירתו, וכעבור כמה ימים הייתי בדרכי לארץ. לפקוד את קברו".
" אני מצטער... לא ידעתי שבכזו צורה זה היה..."
" אין לך על מה להצטער, לא ידעת. באותו רגע שעליתי לקברו של דודי, הבנתי שאין דרך חזרה. התחלתי להאמין, רציתי להיאחז במשהו, הרגשתי ריקנות בתוכי וכך החלטתי לחזור בתשובה".
" אני מעריך את מה שעשית. זה בוודאי לא היה פשוט. עברת הרבה. אני שמח שהגעת לישיבה שלנו. אני יודע שתוכל לתרום הרבה".
יוני שהבין ששיחתם נגמרה, התרומם מכיסאו, " תודה כבוד הרב, על הזמן שפינית בשבילי".
" אין על מה. אתה יודע, היום אני עורך בסמוך לישיבה בבית הכנסת "שערי צדק" שבע ברכות לבתי, אתה מוזמן לבוא. יהיו שם עוד בחורים מהישיבה. זאת תהיה הזדמנות טובה בשבילך לערוך עמם היכרות".
" תודה על ההזמנה, אני אשתדל לבוא". אמר ויצא.
*
שמואל נכנס לביתו, זורק "שלום" חטוף לעבר חלל הבית.
"שלום" ענתה לו רעייתו חנה.
" אין אף אחד בבית?" הוא שאל.
" שירה ישנה בחדרה, השאר מתעכבים".
" אמרת להם להזדרז? עוד מעט עלינו לצאת לעבר בית הכנסת לשבע ברכות". הוא אמר מודאג.
" זה בסדר. הם יודעים. הבנים אמרו שיבואו ישר מהישיבות שלהם והשאר משחקים בגן הציבורי עם התאומות. הם צריכים לבוא עוד מעט".
" יופי. לא הייתי רוצה לאחר".
" אני יודעת. איך היה היום בישיבה?" שאלה תוך כדי שקיפלה כביסה.
" הכל היה בסדר ברוך ה'. אבל קרה לי משהו ממש מוזר היום".
" משהו כמו מה?" אמרה בהתעניינות.
" איך היית מגיבה עם לאחד הראיונות עם בחורים החדשים היה נכנס לחדר מישהו שדומה כמו שתי טיפות מים לדודי?"
" מה? ד-דודי? של שירה? אבל איך? הוא הרי-"
" נפטר. כן אני יודע. אבל באותו רגע נדהמתי. בדיוק החזקתי בידי כוס קפה. מיותר לציין שהכוס התנפצה לרסיסים ברגע שהבחנתי בו".
" אבל אני לא מבינה..." אמרה ומבט מבולבל בעיניה.
" מסתבר שיש לדודי אח תאום שחזר בתשובה. קוראים לו יוני".
" אח תאום? איך לא ידענו דבר כזה?"
" הוא היה בחוץ לארץ הרבה זמן. לכן לא ראינו אותו בווארט".
" הם באמת כל כך דומים?"
"כן. חוץ מדבר אחד. העיניים שלו. של דודי היו כחולות ושל יוני ירוקות".
" קשה לי להאמין. עד שאני לא אראה אותו אני לא אאמין".
" היום בערב תהיה לך ההזדמנות.."
" מה אני לא מבינה... איך היום? יש היום את השבע ברכות של רו-"
" אני יודע, אני הזמנ-"
" אתה הזמנת אותו לבוא לשבע ברכות של רוחי וישראל?!"
" כן... אני לא מבין מה הבעיה?... הרבה בחורים מהישיבה יבואו..."
" אתה לא מבין מה הבעיה בזה? שכחת למי הוא דומה? מה יקרה אם שירה תראה אותו? ואולי היא לא יודעת על קיום של אותו אח? כיצד היא תגיב?"
הבעת אימה עלתה על פניו של שמואל. הוא שכח מכך לחלוטין. התייחס ליוני כמו לכל בחור אחר. הוא לא חשב על הבעיה שיכולה להיווצר ממצב זה.
" אני... אני לא חשבתי על זה... איך אני אגיד לו כזה דבר? מה נעשה?"
" אני לא יודעת. ואני לא חושבת שזה יהיה ראוי לומר לו עכשיו אחרי שכבר הזמנת אותו לא לבוא. הוא יכול להיפגע".
" את צודקת. איך לא חשבתי על זה?" הוא אמר שוב בייאוש.
" הוא אמר בוודאות שהוא מגיע?" שאלה חנה בתקווה.
" הוא אמר שהוא ישתדל...אולי הוא לא יבוא... אבל עדיין... צריך לדאוג ששירה לא תפגוש בו. לכל מקרה".
" ואיך תהיה לנו את השליטה על כך?"
" לא יודע...פשוט תנסי להעסיק אותה כמה שיותר..."
" אני אנסה... נקווה שזה יעזור... לא חסר לילדה שלנו עוד כאב. היא עברה מספיק". אמרה חנה ובליבה היא נשאה תפילה חרישית שהכל יעבור על הצד הטוב ביותר.
*
שירה ישבה מכונסת בצד שבו הנשים ישבו, מנסה להראות כלפי חוץ שהכל כרגיל ושהיא מאושרת. שירת הבחורים מתעצמת מרגע לרגע ומעוררת על פניה חיוך מרדני קטן. אמה הגניבה לעברה מבטים כל כמה רגעים ושירה ידעה שהיא מקווה שהיא לא שמה לב לכך. אבל היא הבחינה בכך, וזה העסיק אותה במשך כל הזמן.
" איפה המצלמה?" שאלה הכלה, רוחי.
" היא אצל שמוליק" אמרו שרי וריבקי התאומות, יחד.
" אני אלך להביא אותה" התנדבה שירה.
" לא! זה בסדר... אני אלך" הזדעקה חנה.
" זה בסדר אמא.. אני רק אסמן לו מהפינה... אני אסתדר..."
"שירה..." היא התחילה לומר אבל נעצרה כשכבר ראתה אותה צועדת משם.
שירה לא הבינה מדוע אמה מתנהגת כך. מתייחסת אליה כאל ילדה קטנה. נותנת לה מטלות פשוטות, מנסה להרחיק אותה. אולי משום שהיא לא רוצה שהיא תיפגע ותרגיש לא בנוח בשבע ברכות, שאחותה הקטנה שהתחתנה לפניה.
היא הביטה לעבר כל הבחורים אשר שרו וניסתה לתפוס את מבטה של אחיה שמוליק. כעבור כמה שניות הוא הבחין בה וסימן לה בידו שהוא כבר מגיע. בינתיים היא השקיפה מהצד בבחורים שכלל לא הבחינו בנוכחותה מעבר למחיצה. כולם היו עסוקים בשירת ניגון ידוע. אך מבטה נתפס על בחור אחד מוכר. הוא ישב בין כולם, מנסה להשתלב בניגון שהיה נראה שהכיר את חלקו. כה אבוד הוא נראה בין כל אותם המנוסים בדבר. אבל לבסוף הוא הצליח. יוני הצטרף לכולם.
שמוליק התקרב והביא לה את המצלמה. בצעדים מהירים היא חזרה לעזרת הנשים וצילמה כמה תמונות של הכלה עם חברותיה הטובות. אך כשסיימה היא התיישבה בכיסאה שקועה במחשבות.
*
בתיה ברמן נכנסה בסערה לבית הכנסת בו התקיימו שבע הברכות של נכדתה. היא חיפשה בעיניה את בתה ומשמצאה אותה ניגשה אליה. היא לקחה אותה לפינה מרוחקת יותר ושאלה אותה האם אכן מה שאמרה לה בטלפון יותר מוקדם אכן נכון. האם האח התאום של דודי, יוני, כאן.
" כן אמא, בדיוק כמו שאמרתי לך".
" את בטוחה?"
" כמה בחורים יש שדומים כמו שתי טיפות מים לדודי?" היא אמרה קצרת רוח במקצת.
" טוב. בסדר אני מאמינה. אני ידעתי שיש לדודי אח אבל לא ידעתי שהוא תאום, ובטח לא ידעתי שגם הוא חזר בתשובה. כבר הרבה זמן לא יצא לפגוש את שכנתי יהודית, אימו. כמה שבועות לא הייתי בבית. את יודעת שנסעתי ליצחק".
" נו בוודאי שאני יודעת. כיצד אני לא אדע שנסעת לבית של אחי?" היא שאלה כשחיוך על פניה. היא ידעה שההתרגשות גורמת לאמה להתנהג כך. בבלבול.
"טוב. את צודקת. את יודעת איך אני מגיבה במצבים כאלו".
"כן. אני יודעת". אמרה וחיוכה גדל.
" ואיפה שירה?" היא שאלה בהתעניינות.
" הלכה להביא את המצלמה משמוליק. ניסיתי לעצור בעדה, אני מקווה שהיא לא תבחין בו".
" אם היא הלכה אז אני בטוחה שהיא ראתה" אמרה בתיה בביטחון.
" איך את יכולה לדעת כזה דבר? הרי את יודעת שיש שם עשרות בחורים".
" אני מכירה אותה. היא שמה לב לכאלו דברים. היא חדת עין". אמרה בתיה והתיישבה במקומה.
בדיוק באותו הרגע הגיעה שירה וצילמה את רוחי. סבתה הביטה בה במבט בוחן וראתה את מבטה המהורהר של שירה. היא הבינה שמשהו קרה. אך לא ידעה לומר האם זה קשור לאותו יוני.
*
שירה הרגישה מחנק, והייתה חייבת לצאת החוצה להתאוורר מעט. היא ניצלה את הרגע שאמה לא הבחינה בה ויצאה במהירות לכיוון הגינה שהייתה מחוץ לבית הכנסת. היא יצאה במהירות כזו שכמעט והתנגשה במישהו שהיה גם הוא לכיוון היציאה.
"סליחה" היא אמרה ולא הרימה את מבטה.
" סליחה" החזיר לה האלמוני, אבל קולו היה מוכר לה. היא הרימה את עיניה בציפיה שלא הבינה מהיכן צמחה לה.
יוני הישיר את מבטו אליה, וסומק עלה בלחייו.
" היי" הוא אמר מנסה להתחמק ממבט עיניה.
" היי" היא השיבה כמעט טובעת בעיניו.
"מזל טוב.." אמר לאחר כמה רגעי שתיקה.
" תודה"
" טוב... אז להתראות" הוא אמר והלך משם בצעדים מהירים ולב פועם.
שירה נותרה מאחור, מביטה בדמותו שהתרחקה ממנו. היא הביטה לשמים, מנסה להסדיר את מחשבותיה שמשום מה התערבבו.ליבה גם הוא פעם במהירות. אבל היא לא התייחסה לכך. ניסתה להתעלם, אך לשווא.
*
כמה מטרים מאחוריה, בכניסה לבית הכנסת עמדה סבתה שהבחינה ששירה קמה ממקומה והביטה בעיניים משתוממות על הנעשה.אך לאחר כמה שניות חיוך קטן של הבנה הופיע על פניה.
_________________
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
ב"ה שלא......
