בס"ד
שבוע טוב, קוראים/ות יקרים/ות!
ברצוני להתנצל על האיחור בפרסום הפרק, ("אשמתי, בגדתי גזלתי...") ועל כך שלא הודעתי על האיחור. הכל קרה בשל עומס לימודי ועוד כמה דברים שאיני יכולה לפרט. לא הודעתי על כך בגלל הסיבה הפשוטה, שחשבתי בכל יום מחדש שאני אפרסם את הפרק, אבל רצתה ההשגחה דבר אחר וזה נדחה להיום. נו, גם זו לטובה.
סליחה,סליחה ושוב סליחה, מעומק הלב.
באה מעפר שאוהבת את כולכם/ן!
השתקפות פרק מס' 30
שירה נכנסה לאולם שהמה מאנשים שהיו זרים לה. בעיניה היא חיפשה אחרי חברתה רותי כדי לאחל לה מזל טוב להולדת בנה בכורה. לפני שהספיקה לסרוק קבוצת נשים גדולה היא הבחינה בה, מאושרת, מחזיקה את הפעוט בידיה, מכותרת בכמה נשים שנראו מרחוק ככמה דודות דאגניות. שירה התחילה ללכת במהירות לעברה, מרוגשת. ורותי גם היא הבחינה בשירה שמיהרה לקראתה.
"שירה!" היא קראה בהתרגשות והעבירה את התינוק לידיה הנאמנות של אמה.
" רותי, מזל טוב!" אמרה שירה וכרכה את זרועותיה סביב האם המאושרת.
" תודה. בואי תראי אותו". אמרה וקירבה את שירה לעבר מעגל הדודות הסקרניות.
שירה התקרבה והביטה לתוך השמיכה הלבנה בה היה הפעוט עטוף. פנים עגלגלות וקטנות הציצו מתוך המעטה הלבן.
" הוא כל כך מושלם..." אמרה בלחש, כדי שלא יתעורר.
" גם אני חושבת כך " אמרה רותי בחיוך גדול. " רוצה להחזיק אותו?"
" אני לא יודעת... אני מפחדת, הוא כל כך קטן..." אמרה שירה בחשש.
" שטויות. את חייבת להתרגל לדברים מהסוג הזה". ביטלה רותי את דבריה ובמיומנות העבירה את הפעוט לידיה המושטות של שירה.
ההרגשה הייתה ממכרת. הוא עטף באצבעותיו הקטנות אחת מאצבעותיה של שירה. היא הצמידה את שפתיה למצחו ונישקה אותו רכות. כמיהה גדולה לילדים משלה עטפה אותה וצביטה של קנאה צבטה את ליבה. היא הצליחה להחזיק בו לעוד כמה דקות בודדות לפני שאחת מהדודות המרוגשות חטפה מידיה את הפעוט והשאירה אותה עם מחשבותיה.
*
חנה הלפרין ישבה כמה שניות מוכת הלם לאחר ההצעה חסרת ההיגיון שאמה הציעה לה ולבעלה.
"אמא...את בטוחה? " היא אמרה לאחר עוד כמה שניות של בלבול.
" אני מבינה שזה נשמע אכזרי וחסר היגיון אבל אין דבר יותר הגיוני מכך. ויש לי את הרושם ששירה לא תתנגד לנסות..."
" את דיברת איתה לפני ששאלת את רשותנו?" התרעמה חנה קלות על אמה.
" כן. ואני לא חושבת שזה היה לא ראוי. בהתחשב בנסיבות הקיימות הייתי חייבת לקבל את הסכמת שירה ויוני לפני הסכמתכם". אמרה בתיה בשלווה מביטה בבתה ובחתנה.
" אבל היא הבת שלנו...היית צריכה לשאול אותנו קו-"
" היא עשתה את הדבר הנכון חנה" אמר שמואל בהבנה וברוגע. ולחנה לא נותר להרכין את ראשה ולקבל את הדברים בהכנעה.
" לא באתי לריב,חנה. זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות. אני רק רוצה לקבל מכם את האישור לכך ששירה ויוני ייפגשו.
חנה זעה בכיסאה באי נוחות. עדיין לא יודעת כיצד עליה לעכל את הצעתה של אמה. שירה ויוני התאום של דודי? זה לא יותר מידי?
" אני חושב שזה הדבר הנכון לעשות" אמר שמואל בביטחון.
" מה? שמואל? אתה בטוח?" אמרה באי ביטחון.
" כן, אני בטוח. אם אמך הייתה באה ומציעה את הדבר לפני ששאלה את שירה לא הייתי מסכים לשידוך. הייתי חושש ששירה תיפגע מכך. אבל היות ויש לה את הסכמתה של שירה שמוכנה לנסות, אני לא חושב שיש בעיה. יוני הוא בחור מצוין וירא שמים שמוכן להתמיד. אני אקבל אותו בברכה למשפחה אם השידוך אכן ייצא לפועל " אמר שמואל.
חנה לא ידעה אם היה זה קולו הרגוע של שמואל ששכנע אותה להסכים לשידוך, או שאולי היה זה מבטה המפציר של אמה. רק בדבר אחד היא הייתה בטוחה, עליה להסכים לכך למען שירה. ליבה נשא תפילה אילמת לכך ששירה תהיה מאושרת. בפעם הראשונה זה זמן רב.
*
היא התיישבה ליד אחד השולחנות וחיכתה לכמה עמיתות מהעבודה שהבטיחו להגיע. צלצול הפלאפון קטע את מחשבותיה, "סבתא" היה כתוב על הצג. רעד קל של מתח עבר בה והיא ענתה במהירות. היא ידעה שבפי סבתה תהיה התשובה לה חיכתה במתח זמן כה רב.
"הלו?"
" שלום שירה".
" שלום סבתא, מה שלומך?" שאלה, מתנשמת קלות.
" ברוך ה'. לא יכול להיות טוב יותר" אמרה ושירה הייתה יכולה לראות את החיוך הגדול שעיטר את פניה של סבתה ברגע זה.
" זה אומר ש..." רצתה לומר את המילים אבל לא הצליחה.
" כן יקירתי. הכל בסדר. הם הסכימו".
שתיקה.
" שירה הכל בסדר? שמעת אותי?" שאלה סבתה בקול דואג.
" כן... שמעתי...אני פשוט לא מאמינה שהכל הסתדר בצורה כזו".
" לא הכל הסתדר...יש עוד בעיה אחת..."
" מה? איזו בעיה?" שאלה שירה בדאגה.
" לא קבענו את המקום בו תפגשו..."
" אוי סבתא, ואני חשבתי על דברים יותר גרועים..." אמרה שירה בהקלה.
" הגיע הזמן שתדעי מתי סבתך מנסה להתל בך..." אמרה וצחקה צחוק קצר.
שירה הצטרפה אליה בצחוק של הקלה.
" נו, אז איפה את רוצה לפגוש אותו?"
" אני לא יודעת... לי לא איכפת. שהוא יבחר את המקום " אמרה וניערה ממנה את האחריות במציאת מקום הפגישה.
" בסדר גמור. אני אודיע לך מתי ואיפה. להתראות שירה".
" להתראות סבתא. תודה על הכל".
מהקצה השני של האולם הביטה בה רותי. שירה חייכה אליה חיוך גדול וסימנה לה באגודלה לאות חיוב. רותי חייכה אליה חיוך גדול של הבנה ששידר "את עושה את הדבר הנכון".
*
יומיים עברו. יוני הילך בחדרו בעצבנות, מנסה להחליק כתם סורר בחולצתו הבוהקת. הוא התיישב על מיטתו ונעמד כעבור כמה שניות, לא מסוגל לשמור על קור רוחו. מאותו הרגע שבתיה התקשרה לאמו והודיעה לה שכל העניינים סודרו, ושכעת רק נותר לקבוע זמן ומקום, הוא הפך להיות מאושר, כה מאושר שזה הפחיד אותו. כמעט וצעק מרוב האדרנלין שפיעם בורידיו.
הוא הביט בשעונו כל כמה דקות, חסר מנוחה וחיכה לשעה בה היה צריך לצאת לכיוון הגן הציבורי בו קבעו להיפגש. השניות כאילו הפכו לדקות ארוכות שיחד יצרו ציפייה דרוכה. מחשבות רבות טרדו את ראשו בערבוביה. מלכתחילה לא ניסה לסדר את אותן מחשבות, שהרי ידע שהקרב אבוד מראש.
שעונו הראה את השעה שמונה ויוני נשם נשימה עמוקה לפני שנכנס למכונית שרכש לפני כמה שבועות. הדרך עברה במהירות והיה נראה לו שלא עברה חצי שעה מהרגע שיצא מביתו. האוויר החורפי של ירושלים הכה בפרצופו ברגע שיצא ממכוניתו ופנה לעבר הפינה השקטה בה קבע להיפגש עם שירה.
הספסל היה מיותם, מוקף בכמה עצים ערומים למחצה מעלים. הוא הסיט כמה עלים וזרדים מהספסל והתיישב. מקווה בליבו שהיא תמצא את הספסל המדובר במהירות.
*
שירה עמדה מול המראה שבחדרה, והתקשתה להחליט אם הופעתה מוצאת חן בעיניה. לפני שהגיעה להחלטה היא שלחה מבט מהיר לשעון שהיה תלוי בחדרה ונחרדה לגלות שהשעה הייתה שמונה ועשרים. עשר דקות אחרי הזמן בו הייתה אמורה לצאת מביתה. היא חטפה את תיקה השחור והתעטפה במעילה תוך כדי שאמה חיבקה אותה ואיחלה לה בהצלחה. היא ירדה במדרגות במהירות והתחילה ללכת לכיוון הגן שהיה במרחק של כעשרים דקות מביתה.
לאחר כמה דקות של הליכה היא החלה לרוץ לעבר הגן במטרה לצמצם את האיחור. הרוח הצליפה בפניה וליבה הגביר את קצב פעימותיו. הן בגלל הריצה המהירה והן בגלל ההתרגשות שהחלה להיות מוחשית יותר ויותר.
משהתקרבה ליעדה היא האטה את הליכתה כדי לא להגיע קצרת נשימה. מהמקום בו היא עמדה שירה הבחינה בו יושב על אחד הספסלים. ספסל שהיה מרוחק כמה מטרים מהמקום בו נפגשה עם דודי באחת מפגישותיהם. היא הרגישה צביטה קטנה בליבה, אך היא ידעה שהגיע הזמן להמשיך הלאה.
בצעד נחוש היא צעדה לעברו, מתכרבלת במעילה מהקור הירושלמי, מודעת לכך שהיא הולכת להשאיר את עברה מאחור ואולי לצעוד בדרך חדשה.
_________________
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
אז תקבלי על עצמך שיותר לא תשאירי אותנו כ"כ הרבה זמן במתח.....
