בס"ד
סליחה, ושוב סליחה. עשיתי כמיטב יכולתי לפרסם את הפרק כמה שיותר מוקדם....אבל לא יצא... "מחשבות רבות בלב איש ועצת ה' היא תעמוד"
תודה על האמון והתמיכה...
אוהבת באה מעפר
השתקפות פרק מס' 32
הפגישה השנייה עברה ואחריה גם השלישית שהתקיימה וחלפה לה משאירה אחריה עקבות נעימים. שירה מצאה את עצמה מהרהרת בכך בכל רגע מהימים אשר עברו עליה, ואף יותר, בלילות. האושר הציף אותה כמו באותו חלום נושן שאותו הייתה חולמת כשדודי היה בין החיים.
רק דבר אחד העיב על שמחתה ולא נתן לה מנוח. בדיוק כמו בפעם שעברה, גם כעת היה צורך בבדיקת דור ישרים כדי שיוכלו להמשיך ולצאת. לשירה שכבר עשתה את הבדיקה בעבר רק נותר לחכות שיוני יעשה את הבדיקה שלו. לה, לא הועילו כל הקרובים אליה שאמרו שבוודאי הכל יעבור בשלום שהרי הם היו תאומים זהים ובוודאי לא יהיה משהו שונה ביניהם. היא חששה מהגרוע מכל, שהרי בתוכה היא הרגישה שהכל טוב מכדי להיות נכון.
אך גם חששות אלו התבדו. הבדיקות הגיעו במהירות, ואתן הבשורות הטובות. בין סוגי הדם של שירה ויוני יש התאמה מושלמת והם חופשיים להמשיך בפגישות ולברר האם אכן הם רוצים להקים גם בית יחד.
כעת, שירה הייתה בדרכה לפגישתה הרביעית עם יוני. מודעת לעובדה שמשקל רב מונח על עצם קיומה והמשכה. שהרי אם לאחריה יקבעו שהם ממשיכים להיפגש יהיה בזה סוג של הבטחה לבניית הבית לו היא מייחלת זמן כה רב. ומצד שני יש סיכוי שאחרי הפגישה הזאת הם יחליטו שאין הם מעוניינים בפגישה נוספת.
האוטובוס בו נסעה נע בעצלתיים לאורך הרחוב, מותיר לה דקות רבות של מחשבות והרהורים. היא ידעה שמבחינתה היא רוצה להמשיך להיפגש עם יוני. אפילו חיבור שמותיהם נשמע להם נכון, "כאן גרים בכיף, יוני ושירה רוזן" דימתה בעיניה את שלט הכניסה לביתם. אך כמו בכל דבר אחר, יש שני צדדים למטבע, ובמקרה הזה יש צורך בדעתו של יוני. והיום היא תגלה מהי דעתו.
כאילו בהתאם למחשבותיה, נעצר האוטובוס למול המסעדה בה קבעו להיפגש. היא ירדה במהירות, מקווה שהיא לא איחרה, אך במחשבה שניה היא גילתה שהיא אוהבת לגלות אותו ממתין לה בציפייה דרוכה, יושב באחת מפינות המסעדה, נחבא מבין כולם, מביט בה במבט שהיה שמור רק לה. אך כשנכנסה גילתה שהוא עדיין לא הגיע והיא התיישבה ליד אחד השולחנות והמתינה לו, תוהה האם גם לה יש מבט ששמור רק לו, וגם אם כן, האם הוא שם לב?
מלצר מהיר שהבחין בה ניגש אליה במהירות,
" מה תרצי להזמין?" שאל בנימה מונוטונית.
" בינתיים כלום, תודה. אני מחכה למישהו" אמרה והביטה לכיוון דלת הכניסה.
מספר שניות עברו עד שיוני נכנס למסעדה, בצעדים מהירים ויציבים. חיוך קטן עלה על פניו כשהבחין בה מבעד לשאר האנשים.
" היי, סליחה על האיחור" אמר בנימה מתנצלת בשעה שהתיישב.
"זה בסדר. הגעתי לפני מספר דקות".
" אז... התקשרו גם אלייך בקשר לתוצאות הבדיקות?" שאל וידע את התשובה לשאלה.
" כן.. קיבלתי את התוצאות". אמרה וליבה פעם במהירות, מנסה להסדיר את מחשבותיה, להתכונן לדבריו. אך הוא רק הביט בנקודה בלתי ברורה והמשיך בשתיקתו.
את השתיקה המעיקה הפר מלצר לא זהיר שעבר במהירות ליד שולחנם ומעד קלות. קנקן מיץ התפוחים שהיה על מגשו נפל בצמוד לשולחנם והתיז מתכולתו עליהם. המלצר חסר האונים התנצל מספר פעמים ורק כשהשתכנע שאין הם כועסים התחיל במלאכת הניקיון להעלמת הלכלוך לו גרם.
כשנעלם אותו מלצר, ללא כל אות או סימן שניהם חייכו חיוך טיפשי במקצת על חוסר זהירותו. שירה שהייתה עסוקה בניגוב חולצתה מהמיץ חייכה חיוך גדול אף יותר, מודה בליבה לאותו מלצר ששבר את השתיקה שהייתה ביניהם.
" פעם ראשונה שזה קורה לך?" שאלה את יוני.
" מה?" אמר בבלבול.
" אני מתכוונת לזה ששפכו עליך מיץ במסעדה...?" הוסיפה בחיוך.
" אני חושב שכן... למה?" שאל בחיוך אף הוא, מנסה להבין לאן היא חותרת.
" לא, סתם... פשוט זה מזכיר לי שכשהייתי כאן בעבר עם דודי שפכו עלינו בטעות משקה כלשהו, ואני אפילו חושבת שזה היה אותו מלצר.
החיוך שהיה על פניו של יוני, נעלם כלא היה. משהו בעיניו כבה. אך שירה שלא הביטה בפניו באותו הרגע, לא הייתה יכולה לדעת שהוא שינה את ארשת פניו ברגע שהזכירה את שמו של דודי.
*
היא ישבה למולו, מחייכת. בוודאי תוהה מדוע אין הוא מחייך יחד איתה. כיצד יאמר לה זאת? כיצד היא תעמוד בזה? ויותר מכך, האם הוא מסוגל לעשות זאת לעצמו?
היא הביטה בו בדריכות מחכה למוצא פיו. כה מהר למד לקרוא את תווי פניה, את מחשבותיה. כאילו מאז ומתמיד היה איתה. משראתה שאין בכוונתו להפר את הדממה, ניסתה להמשיך את השיחה שנקטעה. אך לשווא. הוא הביט לתוך עיניה, מבין את ההשפעה הגדולה שיש לה עליו. הוא אוהב אותה. הוא לא יכול להגיד לה. לא יכול. אבל הוא חייב.
" יוני, אני לא מבי-" התחילה לומר,
"שירה, די". אמר בשקט.
"די...? למה אתה מתכוון?" שאלה בחיוך מבולבל, לא מבינה.
" אני מתכוון להכל" אמר והסיט את מבטו ממנה, לא מסוגל להביט בהן, לגרום לזה להיות יותר קשה.
" יוני, אני לא מבינה... על מה אתה מדבר?" המשיכה והחיוך נמחק מפניה.
"שירה, אנחנו לא יכולים להמשיך להיות ביחד" אמר במהירות ונשם עמוקות לאחר מכן.
מבט האימה שהיה בעיניה כמעט וגרם לו להתחרט על החלטתו, אך לא הייתה לו ברירה.
" אנחנו לא יכולים לתת לשקר הזה להמשיך להיות בינינו, אנחנו לא יכולים...." אמר לה בנימה שניסתה לשכנע גם את עצמו.
היא הביטה בעיניו, מנסה למצוא שם חיוך או הלצה, אך מיד ידעה שהיא מחפשת לשווא. יוני לא היה מסוג האנשים שהיה מעולל לה מתיחה כזאת. מבטו התרוצץ מסביב לפניה, בידעה שהוא מנסה להימנע מלהביט לתוך עיניה היא תפסה את מבטו, לגלות את ההבנה. אותן עיניים, כמעט ואפשר היה לראות בהן את הניצוץ שהיה בהן עד לא מזמן, אך משהו העיב עליו. מין חומה גבוהה שהפרידה בינו לבינה.
" אתה רוצה להגיד לי שאתה... אתה לא מרגיש כלפיי כלום? שהכל היה סתם...?" ניסתה ניסיון אחרון.
" אל תחשבי עליי כך. מעולם לא רציתי לפגוע בך. עוד לפני שנפגשתי עמך השתוקקתי להכירך".
" אני לא מבינה... מהסיפורים של דודי עליי רצית להכיר אותי?"
" לא. זה היה הרבה אחרי הסיפורים של דודי. כשחזרתי לארץ... את זוכרת שהייתה תקופה בה הייתה כותבת את ה-"
" מכתבים" השלימה והכאב שמבטה התגבר.
"כן, המכתבים. אני מצטער שירה שחדרתי לפרטיות שלך בצורה הזאת, אבל זה התחיל במעשה תמים. לא ידעתי למי שייכים המכתבים וכשהתחלתי לא יכולתי להפסיק... אהבתי אותך מאז..." אמר והרגיש את הטעם המר מחלחל בגרונו.
שניות של שתיקה עברו. שירה עיכלה את הדברים האחרונים שאמר. והוא הביט בה רואה איך אט אט הדברים מחלחלים לתת המודע שלה. חיכה למוצא פיה... רק אם תאמר שגם היא אוהבת אותו...הכל יהיה בסדר...רק אם...
הוא אמר לה שהוא אוהב אותה והיא אפילו לא שמה לב. חשב במרירות. היא הביטה בו במבט חלול, כאילו אינו נמצא. כאב לה לדעת שהוא קרא את אותם מכתבים. מכתבים שהיו מיועדים לאחר ולא לו.
יוני מצידו ניצל את שתיקתה ואמר-
" שירה אני מצטער...חשבתי שאני יכול... אבל אני לא מסוגל.... אני לא דודי!" אמר ויצא במהירות מהמסעדה כשהזיכרון האחרון שנותר לו ממנה היה מבט עיניה החלול, המרוקן עד תום, מכאב.
_________________
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
