בפרשת השבוע מטות מוזכרות נשות מדין הנכריות שגרמו לחטא בעצת בלעם: " וכל אשה יודעת איש למשכב זכר - הרוגו".
ביאליק כתב שיר על פרשיה דומה:
אשה נכריה שאינה מוכרת ("לא ידע איש מי היא" על משקל " וכל אשה יודעת איש...") מגיעה להחטיא את תושבי העיירה:
"מארץ נכריה, ממדינה רחוקה, היא באה כצפור עם גילה וצחוקה".
הגברים נחשדו על ידי נשותיהם בסתירה עם האשה הנוכריה:
"וחרש התלחשו הסורגות פוזמקן, וזקנים מצייצים, מתגרדים בזקן"
משנה מסכת סוטה פרק ו
(א) מִי שֶׁקִּנֵּא לְאִשְׁתּוֹ וְנִסְתְּרָה, אֲפִלּוּ שָׁמַע מֵעוֹף הַפּוֹרֵחַ, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּשְׂאוּ וְיִתְּנוּ בָהּ מוֹזְרוֹת בַּלְּבָנָה:
תוספות יום-טוב על מסכת סוטה פרק ו משנה א
אפילו שמע מעוף הפורח - לשון הרמב"ם אפילו שיש לו ראיה מצפצוף העוף:
מוזרות בלבנה - נשים הטוות לאור הלבנה. שהואיל וטוות בלילה הנה מפחד בלילות מתקבצות לטוות בקיבוץ ומשיחות ביחד:
לפי ביאליק האשה הנכריה עזבה מעצמה.
