בחזרה לאשכולו המקורי של ספרן "חדרי הרב"

הספד הרב קוק על הרצל, ע"פ מה שהביא מרחביה, עם מעט תיקונים ופיסוק.

מאמרי הראיה - המספד בירושלים

כן, הוא כתב משהו דומה לזה, ורמז עליו שמואל בהמשך המסה:

"הנה יש י' נקודות בזנות, הנקודה הא' מי שמקשט עצמו במזיד לדבר עבירה... [ו]המדריגה הי'[בזנות] היינו מי שמרחיק עצמו מן היצה"ר ושומר עצמו מן העבירה בכל כוחו - עד שאין ביכולתו לשמור את עצמו יותר מזה ואז כשנתגבר יצרו עליו ועושה מעשה אז הוא בודאי רצון ה' יתברך... וזה ממש ענין פנחס שהיה דן את זמרי לנואף בעלמא, ע"כ דן אותו 'קנאין פוגעין בו', ונעלם ממנו עומק יסוד הדבר... שפנחס היה במעשה הזה כנער, היינו שלא היה יודע עמקות הדבר רק ע"פ עיני שכל אנושי ולא יותר...". וכנראה ר"ל דהרבנים צרי המוחין וכו' הם בחינת פנחס, והזונים בהתגברות היצר הם בחינת זמרי. ונמצא שמי שאתה חושב בעיני שכל אנושי שהוא צדיק, אינו אלא טועה ונעדר השגה בעניין זה, ומי שאתה חושב שהוא רשע, בעומק העניין עשה מעשה ברצון ה' יתברך.

מזעזע, נכון? אמנם לא הראי"ה כתב זאת, אלא בעל מי השילוח כידוע. מה שהראי"ה כתב ואליו התכוון שמואל, הוא הפיסקה הידועה הבאה מ'ערפילי טהר':

"לפעמים יש צורך בהעברה על דברי תורה, ואין בדור מי שיוכל להראות את הדרך, בא הענין על ידי התפרצות. ומכל מקום יותר טוב הוא לעולם שיבוא ענין כזה על ידי שגגה, ובזה מונח היסוד של מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. רק כשהנבואה שרויה בישראל אפשר לתקן ענין כזה על ידי הוראת שעה, ואז נעשה בדרך היתר ומצוה בגלוי. ועל ידי סתימת אור הנבואה, נעשה תיקון זה על ידי פרצה, שמדאבת את הלב מצד עצמה, ומשמחת אותו מצד תכליתה" (ובגירסה אחרת: עצמה=חיצוניותה, תכליתה=פנימיותה)

[ראו מה בין דברי הראי"ה כשלעצמם לבין ה'פרשנות' שהעניק להם שמואל. אליבא דהסבר שמואל, הנבואה קיימת בסתר ומתבטאת במעשי החלוצים (אלו שמן הסתם הריהם חוטאים במזיד). והראי"ה כתב שהיעדר הנבואה מביא להתפרצות בשגגה, שאמנם על ידה יתוקנו עניינים שאילו היתה נבואה היו נתקנים ע"י הוראת שעה].

לדון ביסוד רעיון זה (שהחידוש העיקרי של הראי"ה בו הוא החלתו גם על עבירות בשוגג, של רחוקים מתורה אך מחוברים עדיין לכלל ישראל, ולא רק על עבירות במזיד, הנעשות 'לשמה', על ידי אנשי תורה, כבמי השילוח הנ"ל), גלגוליו והופעותיו המשתנות לאורך הדורות (בהקשר זה, ראיתי פעם ציטוט של כמה פסקאות מעניינות למדי מכתבי הסבא מנובהרדוק, ואכמ"ל), בעיקר בנסתר דתורה, יש אנשים מתאימים הרבה הרבה ממני. ואמנם דומה שלאחר שמעיינים היטב ובמתינות בעצם העניין של הוראת שעה, היכי תמצי בעצם שיהיה צורך לעבור על דברי תורה, עד שלשם כך נקבעה האפשרות של היתר בהוראת שעה של נביא, היינו שייתכן שיהא דבר צורך וקלקול כזה שאינו יכול לבוא על תיקונו אלא במעבר זמני על דברי תורה (וזאת אפשר כמובן רק על ידי הוראת שעה של נביא כנ"ל); ממילא יש לעיין עוד במציאות עולמנו מאז נפסקה הנבואה בישראל, האמנם כה זכאים אנו שאין עוד בעולם שום קלקולים מסוג זה, שהתיקון העשוי להם הוא על ידי העברה זמנית על דברי תורה כנ"ל, או יותר מתקבל על הדעת שישנם לפעמים ורק בעוונותינו אין נבואה בישראל ועל כן אין שום שייכות לדרך היתר בהוראת שעה (וכבר נרמז כמדומני בכמה ספרים ששני האופנים שמצינו של "הנח להם לישראל", הריהם באמת אחד, והבן). המעמיק עוד בכיוון הזה לא יאחר להבין דברי הראי"ה, לו רק ישכיל להבין שמפה קדוש יצאו (דאל"כ מה בין האיזביצער לש"צ שר"י. ולא אסוף עוד בדברים שמקומם בתוככי קדושת בית המדרש).

בספר "ספרן של יחידים" (מוסד הרב קוק, תש"מ) נכלל בין המאמרים שקובצו ע"י בנו, מאמרו של ר' הלל צייטלין הי"ד "בין שני הרים גדולים" שבו נמסרות כמה שיחות שהיו לכותב עם הרב קוק ותגובות הר"ח זוננפלד עליהן וחוזר חלילה, הדנות בעניינים שהועלו באשכול. כדאי לסרוק לכאן (שניים וחצי עמודים) וע"ע שם במאמר "הקו היסודי בקבלה של הרב קוק ז"ל".