אני מצטט כאן תגובה שנשלחה על ידי תלמיד עוד יוסף חי (ישי ברג) למקור ראשון:
כשקראתי את המאמרים הרבים שהתפרסמו כנגד הספר "תורת המלך" (בין השאר מעל במה זו), נשארתי עם תחושה חזקה שמאחורי מסכת התיעוב שעטו כותבי המאמרים על פניהם מסתתר גם חשש גדול. כביכול, אם כולנו נצעק מספיק חזק, ומספיק רבנים נשואי שם יוציאו הודעות גינוי, אולי יואילו בטובם הציטוטים המביכים לחזור למקומם הטבעי בארון החשוך של בית המדרש. השד הצליח לצאת מבין דפי הגמרא המצהיבים וכנגדו הוכרז על גיוס כללי בניסיון להדחיקו חזרה למקומו הלא מאיים אי שם במחוזות הכתב רש"י המקוטע. קריאה לשרוף את "תורת המלך" היא בראש ובראשונה קריאה להדחקה שלו.
הספר החדש "דרך המלך" הוא עוד תופעה של הז'אנר האפולוגטי הזה. החידוש שבו הוא הניסיון להתמודד "פנים אל פנים" עם המקורות החד משמעיים שמהם מורכב הספר "תורת המלך". דא עקא, שניסיון זה לא צלח. הספר "דרך המלך" נגוע בטעויות חמורות, שלא לדבר על סילופים. בזאת יכול להיווכח כל מי שקרא את "תורת המלך" בנוסף ל"דרך המלך" ובפרט טרח לפתוח ולראות במקורם את הציטוטים וההפניות שמובאים בספר "דרך המלך". בע"ה, בימים הקרובים תעלה לרשת תגובה מפורטת לספר אותה יהיה ניתן לקרוא באתר ישיבת "עוד יוסף חי" (http://www.odyosefchai.org.il/). יראה הקורא וישפוט.
בכל מקרה, כל הניסיונות הללו סובלים מכשל מהותי. כל מי שלמד אי פעם קצת תורה יודע שקיים בה יסוד מפלה לא קטן כלפי מי שאינו נמנה על עם ישראל. להערים אוקימתות על המרחב העצום של המקורות מכל שדרות היהדות שמתייחסים בצורה לא שוויונית לגויים הינו נסיון הסוואה מגוחך למדי. מוטב היה למבקרים הדתיים של "תורת המלך" לו אימצו לעצמם מעט כנות – בסופו של דבר גם הם לא יוכלו להימלט מלהישיר מבט אל מול מה שכתוב בספרים אותם הם מחזיקים לקדושים. לכן, מוטב שהדיון יעבור לשאלה איך לקבל ולהתייחס למה שכתוב בספרים מפיהם אנו חיים, ומה, לאור זאת, העמדה הנפשית בה עלינו לנקוט ביחס לאומות העולם. בדיון הזה יש לפנימיות התורה, הלא היא הקבלה והחסידות, הרבה מה לתרום.
ננסה עתה להתייחס ולהציג אלטרנטיבה(במסגרת מגבלות המקום) לתפיסה המטא הלכתית שפרש אריאל פינקלשטיין במאמרו "כשל בנקודת המוצא" שמבוסס על חלקים א' ו-ב' של ספרו "דרך המלך". ישנה חשיבות יתירה להתמודדות הזאת, משום שהתפיסה שהציג פינקלשטיין במאמרו היא שהניאה אותו לנסות לאנוס את ההלכה לתוך התבניות שהוא הכין לה.
פינקלשטיין חותם את מאמרו בשורות אלו:
"רק מי שמוותר במודע על המוסר הטבעי וההיגיון הבסיסי, יכול לדון בחייהם של מיליארדי אנשים כתלויים בגרסה הנכונה ברמב"ם או במחלוקת בין ה'קצות' ל'נתיבות'".
האנטיתזה הכי בולטת (ואולי גם הכי אירונית) לתפיסה הזאת היא דברי האדמו"ר הזקן בסוף ספר התניא (קונטרס אחרון, קס, א). ההקשר שם הוא ביאור הגמרא (סוטה לה,א) המספרת שדוד נענש משום שקרא לדברי תורה "זמירות". מפאת חשיבות הדברים נצטט אותם באריכות:
"כי הנה נודע שכל העולמות – עליונים ותחתונים, תלויים בדקדוק מצווה אחד... והלכך המתבונן מה גדלו מעשי ה' שבריבוי העולמות וכל צבאם ואיך כולם בטלים במציאות לגבי דקדוק אחד מדקדוקי תורה שהוא עומק מחשבה עליונה וחכמתו ית', אשר בדקדוק קל עולים כל העולמות ומקבלים חיותם ושפעם או להיפך ח"ו, ומזה נתבונן גדולת עומק מחשבתו ית' שהוא בבחינת בלי גבול ותכלית ומעלתה לאין קץ ותכלית על מעלות חיות כל העולמות שכל חיותם שופע מדקדוק אחד ממנה שהוא נמשך ממקורו הוא עומק מחשבתו ית'... וזאת היתה שמחת דוד המלך ע"ה שהיה מזמר ומרנן לשמח לבו בעסק התורה בעת צרתו. אך מה שהיה משתבח בתהלת התורה במעלתה זו ואמר זמירות היו לי כו' נענש על זה ואמר ליה הקב"ה זמירות קרית להו משום שבאמת מעלתה זו שכל העולמות בטלים לגבי דקדוק אחד ממנה היא מבחינת אחוריים של עומק המחשבה... אבל פנימית שבעומק שהוא פנימית התורה היא מיוחדת לגמרי באור אין סוף ב"ה המלובש בה בתכלית היחוד ולגבי אין סוף ב"ה כל העולמות כלא ממש ואין ואפס ממש כי אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו' והלכך גם לפנימיות התורה אין לשבחה כלל בתהלת חיות כל העולמות מאחר דלא ממש חשיבי..."
מנקודת המבט של האדמו"ר הזקן, נקודת המוצא של הדיון התורני היא עצמאית, ללא תלות בעולמות. "התורה קדמה לעולם", ולא זו בלבד שעצם הקיום של המציאות מותווה ממנה, אלא שגם דבר זה עצמו הוא רק מימד חיצוני בתורה. התורה כשלעצמה – "פנימיות התורה", היא שעשועים עצמיים שלא זקוקים לשום ביטוי גשמי בכדי לממש את המרחב שלהם.
זו הנקודה שאני מרגיש שחסרה ב"דרך המלך". הדבר הכי בולט בספר "דרך המלך" הוא שאין בו שום אמירה שהיא שאיפה למשהו מעבר למה שכבר קיים. ההרגשה היא שכל הלוליינות ההלכתית של הספר נועדה רק בשביל להותיר את הלך הרוח העכשווי על כנו. הנחת היסוד של הספר היא שהמציאות היא נתון בלתי משתנה שחייבים לתרץ אותו. לתורה שהוא מגיש לנו אין שום אמירה מהפכנית (וממילא משמעותית) על העולם.
החסידות לעומת זאת, מציגה נרטיב שונה. עם ישראל הוא עם שחווה התגלות ובחירה. אנו מאמינים באלקים שהוא מעל ומעבר לכל מה שיש לעולם הזה להציע על כל מוסריותו ורוחניותו. החסידות מלמדת שכל יהודי ניחן בנשמה שהיא "חלק אלו-ה ממעל ממש". כל יהודי נבחר לגלם את האין סוף, כפי שהוא למעלה מכל מדידה והגבלה. הנשמה היהודית היא בעצם הנעיצה של העולם במוחלט, בישות בעלת תוקף קיום שלא נערך בכלל ביחס למציאות השברירית שאנו רואים מול עינינו. התפיסה הזאת היא שעומדת מאחורי ההלכה שחיי יהודי וקיום מצוות התורה קודמים לחיי גוי בכל סיטואציה.
מתוך נקודת המבט הזאת, ודאי שקביעתה של הגמרא: "ליכא מידעם (-אין דבר) דלישראל שרי (-מותר) ולגוי אסור" נראית תמוהה. היאך ניתן להשוות את האסור והמותר על הגוי והיהודי, בעוד אלו כלל אינם חולקים נקודת מוצא משותפת? השאלה הזאת נראית מוזרה למחבר ספר "דרך המלך". מבחינתו, משמעות הכלל ברורה: הגוי והיהודי שניהם חולקים בסיס משותף, הלא הוא המוסריות הפשוטה. כפי שהוא מתאמץ להוכיח, המוסריות הזאת אינה תלוית אלקים או דת, היא רק מחויבות בסיסית פשוטה לשמור על העולם שלא יגלוש אל עבר הכאוס. אם בתוך תמונת העולם הזו יש מי שרוצה להצביע על דברים מסוימים כקדושים – אדרבה, ובלבד שלא ימצא מקלקל את המקום ממנו הוא בא ואליו הוא הולך. על פי הספר "דרך המלך", חמור יותר לעבור על שבע מצוות בני נח מאשר על תרי"ג מצוות שניתנו לישראל. מי שעובר על שבע מצוות (כמו לדוגמא, מחברי ספר "תורת המלך"...) פוגע לא רק בקיומו המסודר של העולם אלא גם בעצם התשתית של הדתיות שאינה אלא העצמה של ה"דרך ארץ" שקדמה לה.
לטעמי, למרות ש"דרך המלך" משמש שופר לזעקתה של האנושיות אל מול ההתנשאות התורנית, לא רק שהאלקים (עם כל המטענים שהמילה הזאת נושאת) של פינקלשטיין יוצא חיוור ועקר, אלא שגם העולם הזה נותר במצוקה קיומית לאור התורה שהוא מציג. הדבר בולט מאוד לאור זאת שב"דרך המלך" נפסקה הלכה כפי השיטות שמותר לבן נח להתאבד. כלומר, העולם שהתורה של "דרך המלך" מקנה לו ערך דתי הוא עולם שמותר להתאבד בו. התורה הזאת לא מצליחה לגאול את העולם מהסתמיות שלו, שהרי גם למי שיבחר בחיים עומדים המוות והאנטרופיה ולועגים מעבר לדלת. לכן, גם אם נעמוד ונצעק למציאות הזאת בפאתוס גושניקי: "אתה קדוש, אתה קדוש", לא נצליח לשכנע אותה. דרושה הבדלה. היהודי, כקיום נבדל, שנטוע עמוק במציאות שהיא מעבר לקיום האנושי הפשוט, נושא עמו את המענה לתהייה האנושית הקיומית.
אלא שמה התועלת לפרוייקט "דירה בתחתונים" בכל זה אם הקיום היהודי נשאר בבדידותו המזהרת, הבלתי מובנת? אכן, במקומות שונים בחסידות מבואר שתמצית השאיפה המשיחית היא אוניברסאלית דווקא. אל לנו לוותר במהרה על היותנו ברי שיח לשאר העולם. לכן, ננסה לשרטט בקצרה שלשה נתיבים של מפגש בין תורת ישראל לשבע מצוות בני נח כפי שמשתקפים בכלל "ליכא מידעם דלישראל שרי ולגוי אסור" בעקבות דברי הרב יצחק גינזבורג המובאים בספר תורת המלך (ואין לי אלא להמליץ בכל לב לקרוא את הדברים במקורם, בנספח לפרק הראשון). הדברים מהווים אלטרנטיבה לפרשנות שהוצגה במאמר "כשל בנקודת המוצא".
שלשת הנתיבים מבוססים ומקבילים למבנה של "הכנעה הבדלה המתקה", שהוא אחד המבנים היסודיים בתורת הבעל שם טוב (ראה "כתר שם טוב", כח). נסביר בקצרה: 'הכנעה' היא השלת הדימוי הדמיוני והכרה בעצמי כפי שאני באמת, דבר היוצר שפלות וענווה. מתוך כך, אני מסוגל לבצע תהליך של הבדלה בין הטוב והרע שבי מה שמאפשר בשלב ההמתקה לטוב שזוהה לפרוץ החוצה ולהאיר את העולם (ובתוכו גם את מה שזיהינו לפני כן כרע) באור יקרות.
עוד הקדמה. התוספות (חולין לג, א ד"ה 'אחד', סנהדרין נט, א ד"ה 'ליכא מידעם') מסבירים שהכלל המחייב את היהודי בכל מה שמחויב הגוי (להלן: 'ליכא מידי') נכון רק במצבים של 'רשות' בו לא חל על היהודי שום חיוב מצוותי אחר שיחליף את מקומו של הכלל המדובר (לדוגמה: למרות שגוי ששבת חייב מיתה ישראל מצווה לשבות, דבר שגובר על הכלל של 'ליכא מידי'). לכן, ניתן לראות את הפגישה בין ה'יהדות' ל'גויות' שעוברת דרך הכלל דלעיל, כפגישה בין המצווה לרשות, בין האלקי לזרימת החיים הפשוטה והבנאלית שלא מחפשת לקיום שלה אישורים חיצוניים.
נקודת המבט הראשונה שניתן לנקוט ביחס ל'ליכא מידי' היא שלמרות כל הדיבורים הגבוהים עדיין "ידע איניש בנפשיה" שלא ניתן לומר שכל מאווייו מונחים אך ורק בתחום הקדושה ושלא דבק בידו מאומה מן מציאות ה'רשות'. ממילא, כל עוד המציאות הבלתי מתוקנת שלנו קושרת אותנו להנחות היסוד של העולם הזה, תהיה זו צביעות לפטור את עצמנו גם מהחובות המוסריות שהם יוצרות. ההבנה הזאת בדין 'ליכא מידי' היא הקדמה הכרחית שכל 'מתקן עולם' צריך לעבור. לפני שאנו רצים למכור את עצמנו ככליל השלמות עלינו להתאזר בענווה ולהכיר בכך שגם אנו מלאי חסרונות וזקוקים לעזר אלקי. בדבריו על ענווה, האדמו"ר האמצעי מדגיש שעלינו לחוש ענווה גם ביחס לגויים (מצד ההכרה שמה שיש לנו כיהודים קיבלנו בירושה מאבותינו, ומצד עצמנו המצב שלנו לא יותר טוב משלהם ואדרבה). זהו שלב ההכנעה.
על גבי השלב הזה ישנו שלב ההבדלה. בשלב זה אנו כבר פונים להכיר בכך שאכן ניחנו בנשמה שהיא "חלק א-לוה ממעל ממש", ולכן אין לנו צורך להיות מחויבים ל'הנחות' של העולם הזה, כמדובר לעיל באריכות. למרות זאת, גם פה נשמר קשר עם הגויים והמוסר הבסיסי, למרות שבשלב הזה הוא הכי קלוש. כאן החיוב שלנו בכלל 'ליכא מידי' יהיה משום חילול השם. אמנם אנו אכן חיים את חיינו לאורה של תורה שאופקיה רחבים לאין קץ מהמוסר הטבעי הקטנוני, אך אם אנו עדיין רוצים לשמור על 'ערוץ פתוח' עם שאר העולם מוטב לנו להיזהר שלא לדרוס בדרכנו את כל מה שיקר לליבו.
לבסוף, בשלב ההמתקה מואר הכלל 'ליכא מידי' באור חיובי ולכתחילאי. כאן, דוקא מתוך החופש שיוצרת ההבדלה, מתגלה אפשרות של מפגש אמיתי וכנה בין האלקי לאנושי. פה יתפרש הכלל 'ליכא מידי' כהחדרה של התורה גם למוסר הגויי. בכל תהליך של בירור ותיקון, המשפיע לא יכול להישאר בעמדה זכרית מוחלטת ועליו גם להגיע להזדהות מסוימת עם המקבל. בשלב הזה אנו יורדים לאמץ לעצמנו גם חלקים מסוימים מן המוסר של שבע מצוות בני נח מתוך רצון ליצור תקשורת ולהשפיע על העולם ובכך להפגיש את העליונים והתחתונים. הדגש בשלב הזה הוא שחיוני לגשת אליו מתוך חופש. רק למי ש"מרגיש בנח" בשלב ההבדלה, יש בכלל מה להשפיע בשלב ההמתקה. רק הדבקות בה' כפי שהוא מעל ומעבר לכל הגבלה וללא כפיפות לשום הנחת יסוד כלשהיא מאפשרת לראות את הטוב שבתודעה האנושית הפשוטה בלא להיכלא בתוך מיצריה. הבעל שם טוב לימד אותנו שיש להיות "אין וועלט אויס וועלט" (בתוך העולם ומחוץ לעולם) בעת ובעונה אחת. כך התורה משחקת בצורה מוצלחת על הציר האלוקי-אנושי בלא להקהות אף אחד מהם, ואין צורך לעקם את הכתובים כדי למצוא בהם את מקומנו.
אני מוסיף תגובה נוספת ש"נגנבהנכתבה בפורום פנימי, ושמתיחסת באופן מפורט לצד ההלכתי שבספר:
אני לא הולך לפרט כל שגיאה של המחבר, כיון שאצטרך לכתוב הרבה מאד, אשר על כן – אתן דוגמא לכל דבר, ומי שרוצה – שישקיע ויקח לו כמה עמודים לבדיקה מעמיקה. יודגש שאני מביא
כאן ממש דוגמא אחת מכל דבר, ולא את הדברים החמורים יותר מאחרים וכדומה אלא רק
את אלו שעמדו נגד עיני כשכתבתי. יתכן מאד שהקורא באופן יותר מעמיק ימצא דברים הרבה יותר גרועים. אז בגדול ככה:
דבריו של היהודי מחולקים לכמה סוגים:
א. מריחות של דברים שהם מאד דומים למה שאנחנו כתבנו, עם הרבה פומפוזיות
ואוירה כבדה ו"מחקרית". כך הוא כותב בחלק ראשון באריכות מופלגה ששבע מצוות זה
לקיום העולם, מה שכתוב בספר תורת המלך בפשיטות. דוגמא נוספת לזה יש מעמוד 70 ואילך בספר
הנ"ל, שם היהודי מאריך לבאר את ההבדל בדיני מסירות נפש בין ישראל – שחייבים בקידוש ה' על רציחה, לבין גויים – שאינם חייבים בזה אלא רק מכח הסברא. זה מבואר היטב בפרק שלישי בספר תורת המלך , ופלא שהוא חוגג על זה כאילו הוא ממציא את הגלגל.
ב. יציאה נגד דברים שפשוט לא כתובים בספר, אבל קל לריב איתם. למשל, כותב (בעמוד 99) שבספר נאמר שהמוסלמים עובדי עבודה זרה, ואז הוא משקיע איזה
חצי עמוד לומר שזה לא נכון. המעיין במקור שאליו הוא מפנה יראה שלא כתוב כך שם,
אלא הפוך – שלמרות שהם לא עובדי עבודה זרה – אין הם שומרים על שבע מצוות, וגם שכך מוכח מהכנסת הגדולה (אבל חוששני שאין מנהגו להתייחס למקורות כמו הכנסת הגדולה
שלא ממש מסתדרים איתו, וראה לקמן).
ג. יש דברים שנראה שפשוט לא הבין בספר, למשל את הפרק השלישי רובו ככולו.
בהתייחסותו בפרק שלישי לפרק הוא מתייחס רק לשיטת המהר"ש יפה וטוען שהספר התעלם
משיטת הפרשת דרכים, בעוד שרוב רובו של פרק שלישי מוקדש לדעת הפרשת דרכים. בדומה
לזה אפשר לראות שהוא מביא את דברי הרב ישראלי (בעמוד 134) ולא שם לב שהספר עסק בו
די באריכות בנספח לפרק שלישי. כך הוא גם מתעלם מהסברים שנכתבו בהערות (למשל, בספר תורת המלך בעמוד נג הערה ח מתורץ מה שהוא מביא מהמחנה חיים בסוף עמוד 108).
ד. שקרים גמורים. דוגמא אחת: הרמב"ן טוען שמותר לחלל שבת כדי להציל גר
תושב (בתחילת עמוד 130). ??? – המעיין במקור – מצוה טז משכחת הלאוין בהשגות
לספר המצוות – יראה שלא מיניה ולא מקצתיה (וכמובן שאין זה מתקרב להלכה הפשוטה
הפסוקה בשולחן ערוך שאיש לא חולק עליה, כמבואר בספר תורת המלך היטב על פי שו"ע סימן של,
ב עיין שם). לאור זה מסתבר שגם שאר המקורות לחידושו המופלג נגד השו"ע צריכים בדיקה, בלשון המעטה, אך לא היה לי כח לפתוח. אני כותב רק מה שראיתי.
ה. התעלמות בוטה מאד ממקורות שלא מתאימים לתפיסתו. הדוגמא הכי
בוטה לזה היא התייחסותו לדברי הבית יוסף, הש"ך והדרכי משה שאומרים במפורש שמותר
להרוג גוי שעובר על שבע מצוות. אחרי שהוא דוחק ומאלץ במקורות רבים אחרים –
אלה, פוסקים די מרכזיים, נשארים מפורשים ואי אפשר לדחוק אותם. מה עושים? אומרים
שהם לא להלכה (שמתם לב באיזה פוסקים מדובר?...). עיינו בזה שם בעמוד 122
ובעמודים שלפני כן, ולזה צרפו את מחיקתם מההלכה של עוד רשימה נכבדה: מנחת
חינוך, חכם צבי, ידי משה והרא"ם (עיינו שם מעמוד 104). אולי גרוע הרבה יותר זה
היחס לגמרא הקדושה, בחלק שני. כל חלק שני הוא מסביר שאין אפליה בין יהודים
לגויים, ומה שהגמרא אומרת ששור של יהודי שנגח שור של גוי אינו חייב, ושל גוי
שנגח של ישראל – כן חייב, זה לא אפליה, עיין שם בתיזה הארוכה והמשמימה שהוא
מכניס בזה. אבל מה נעשה שהגמרא שם בדף לח, א אומרת במפורש שזו אפליה, ומבואר שם
על זה באורך שזה בגלל שהתורה התירה את ממונם לישראל? למחבר הנכבד יש פתרון
פשוט: לא נעשה כלום, פשוט נתעלם מהגמרא... . אשריך!!
ו. עיוות של מקורות. למשל: בהתייחסות בחלק השלישי שלו לפרק השני שבספר
מדבר החבר באריכות על כך שלפי רוב הפוסקים אסור להרוג גוי שעובר על שבע מצוות.
הוא רק שוכח לציין – או מציין באופן שולי – שגם לפי האוסרים זה רק איסור דרבנן,
ואם כן – מה הועלת בתקנתך? הוא אף מרחיק לכת בזה שהוא מסתמך על הט"ז ביורה דעה
קנח, שאמנם אומר שאסור להרוג גוי שעובר על שבע מצוות – אך כותב במפורש שבגרמא
מותר, כמו לקחת סולם לגוי שנמצא בבור (עיין בתורת המלך עמוד סג). איך זה מתסדר
עם טענותיו? לו פתרונים.
