י מגיד פון קלם מגדולי המגידים,
האט מוסר געזאגט צו זיינע תלמידים.
מיט א משל, האט ער אנגיהייבין,
אין די גאס בין איך גיגאנגען שפאצירין.
ובהיותי בדרך בהתחלה,
שמעתי קול יללה.
מרגע לרגע הקול התגבר,
לא מצאתי לזה שום הסבר.
החלטתי לחפש את המקור,
אולי אוכל לעזור,
הלכתי וחיפשתי מדחי לדחי,
לדעת מה מקור הבכי.
חיפשתי בשווקים וברחובות,
לא ידעתי מה לעשות.
הגעתי עד קצה העיר,
ושם ראיתי בית של עשיר.
הקול היה גדול ורם,
ברור לי שהוא משם,
לכיוון הבית אני פונה,
דופק , ואף אחד לא עונה.
עומד אני ותפילה שוטח,
ואף אחד לי לא פותח,
ראיתי כי אין לי שום ברירה,
נכנסתי לבדי לדירה.
חיפשתי בכל החדרים ,
ראיתי שכאן לא גרים.
ורק את הבכי אני שומע,
את מקומו אינני יודע.
וכשהגעתי לחדר האחרון,
שם עמד לו ארון,
את דלת הארון פתחתי ,
ואת הכל כבר ידעתי.
שם בארון טלית מקופלת,
היא בוכה היא מיללת.
טלית,טלית, למה את בוכה במרה,
הרי זה פחד נורא.
אולי יש לך איזו צרה,
ספרי נא לי מה קרה.
הטלית העצובה החלה מדברת,
לצדיק היא הכל מספרת.
האדון נסע למרחקים,
לעשות שם עסקים,
הוא לקח איתו את כל החפצים,
הוא אמור להיות שם כמה שנים.
אוי רק אותי הוא לא לקח,
למה אותי הוא שכח.
אני כנראה אותו דוחה,
וזו הסיבה שאני בוכה.
הצדיק שמח שלכאן הוא הגיע,
את הטלית הוא החל להרגיע,
אמר הוא לטלית דברי חיבה,
אתה בוכה בלי שום סיבה.
כי העולם הזה עובר מהר,
הכל כאן יישאר,
כשמגיע הזמן לעבור לשם,
לא יקח איתו כלום האדם.
אוי כאן בעולם יישאר הכל,
כי לא במותו יקח הכל.
ותראה שהכל כאן יישאר,
ורק עליך הוא לא יוותר.
אוי כאשר יוצאת נשמתו,
כיצד מובילים אותו.
עטוף בטלת אותך לא יישכח,
שם דבר יותר לא יקח.
ואתה תהיה אז היחידה,
שתהיה איתו בשעת הפרידה.
אוי וי, כאן בעולם ישאר הכל,
"כי לא במותו יקח הכל".
