עיק. זכרוני שכתוב כן באחד מספרי החבי"ף הנושאים את השם "חיים" או "חי"... אולי "מועד לכל חי" או "כף החיים". איני זוכר אתה...
ישבב הסופר, הדברים מגיעים לכתוב פה
http://www.aplaton.co.il/story_351
אצטט משם פיסקא משעשעת טובא טובא:
"החל מחודש יולי חרש מיינרצהאגן – בצוותא עם שני קצינים בכירים אחרים במטה אלנבי,
וינדהם דידס וארצ'י ווייוול – מזימה נאה אחרת. ''הרעיון'', סיפר ביומנו, ''היה להקהות את עוקצו של הצבא הטורקי המחזיק בעזה ולסממו ביום שנפתח בהתקפה שלנו''. מפי שבויים טורקיים למד מיינרצהאגן שסיגריות היו נדירות ויקרות מאוד בקרב חיילי עמם. החל מחודש אוגוסט החלו מטוסים בריטיים לטוס בקביעות עם שקיעת השמש מעל לקווי הטורקים ולהשליך אליהם חפיסות קטנות של סיגריות ובהן מעט דברי תעמולה. בחלוף ימים אחדים התרגלו הטורקים לסיגריות שלהם ומייד לאחר שהסתלקו המטוסים היו החיילים יוצאים מחפירותיהם ואוספים את החפיסות. הדבר נמשך עד ל- בנובמבר. ביום זה הושלכו אלפי חפיסות וכל סיגריה הייתה ספוגה בכמות נדיבה ביותר של אופיום. ''התוצאה הייתה'', כתב מיינרצהאגן ביומנו, ''שב- בנובמבר היה חלק גדול מן הצבא הטורקי בשריעה ובעזה אחוז תרדמה ומטומטם. אחדים מן השבויים שנלקחו לא יכלו כמעט לדבר ובשום פנים לא היו מסוגלים להתנגדות''.
מיינרצהאגן התקשה להעביר את הרעיון הזה בקרב חבריו. דידס סבר שהיא בלתי מוסרית, אך הסכים לשתף פעולה. ווייוול דווקא התלהב אבל עמד על כך שיקבלו את אישורו של אלנבי עצמו לביצועה. אלנבי הטיל וטו בנימוק שמבחינתו מזימה זו אינה שונה משימוש ברעל. מיינרצהאגן החליט לפעול בעצמו ולמעשה הפר את הוראת מפקדו. ''מעולם לא אמרתי לאלנבי, אך נדמה לי שהוא ידע'', כתב, ''כי במוצאי ה- בחודש העיר באוזני: 'הטורקים הללו בעזה לא הפליאו ביותר להילחם'. וכעבור שנים רבות, כאשר ישבתי וסעדתי איתו ארוחת צהריים בלונדון, כיבדני בסיגריה שסירבתי לקחתה. הוא אמר ושביב בעינו: 'הן אינן מסוממות'''.
ימים אחדים לאחר השלכת אותן סיגריות מסוממות ניסה מיינרצהאגן אחת מהן בעצמו. ההשפעה הייתה עילאית: התמכרות גמורה, אובדן כל מרץ, הזיות מתוקות וחוסר יכולת לפעול או לחשוב. למעשה, אף השתמש בסיגריה כזו כדי להסיר מדרכו מטרד חברתי מסוים. ''כשהגעתי לאנגליה כעבור זמן מה'', סיפר, ''עדיין נותרו לי אחדות מהן ומצאתין מועילות ביותר בשעת נסיעה ברכבת עם המרבים להג במיוחד; הייתי מכבד אותם בסיגריה ולאחר מכן יכול הייתי לנסוע בשתיקה''.
פיסקא נוספת משם על הנ"ל: "ב-23 באפריל 1948, כשהוא בן שבעים, נקלע מיינרצהאגן לחיפה. באותו יום נערכו בעיר הקרבות המכריעים בין יהודים לערבים. מיינרצהאגן, שהיה על סיפונה של ספינה בריטית בנמל חיפה, ראה כי הבריטים מזעיקים פלוגת חיילים מהספינה כדי להגן על האספקה הבריטית בנמל. הוא השיג מדים, רובה ו-200 כדורים מאחד החיילים, ירד לנמל והצטרף באופן פרטי לכוחות ההגנה ואף הפליא לפגוע בלוחמים הערביים. לוחמי ההגנה לא ידעו בדיוק מיהו הקשיש המשתתף בקרב לצידם, אך ביצועיו לא הותירו ספק באשר ליכולתו ולכוונותיו. כשאזלה תחמושתו התגלה מיינרצהאגן על ידי קצין בריטי והוחזר לספינה. ''עליתי לסיפון'', סיפר, ''החזרתי את המדים שלי לידידי, ניקיתי את הרובה שלו ואחר כך הזמנתי בקבוקגדול של שמפניה, שאותו שתינו יחד בתא שלו. בסך הכול היה לי יום נהדר''.
הוא האריך ימים דיו כדי לחזות לא רק בהקמת מדינת ישראל אלא גם בניצחונה במלחמת ששת הימים. ב-17 ביוני 1967 הלך לעולמו".
