ועכשיו יש לה עגלה. עגלה אפורה, שמיכה ורודה, ומבט אחר לגמרי בעיניים.
היא מאושרת. עייפה, כאובה, ומלאה אושר עד גדות. מין גאוה לא מוסברת ממלאה אותה וחונקת לה בגרון. בכלל הגרון חונק לה לעיתים קרובות מדי, והיא יודעת שזה דבר שאיש לא יבין. למה את בוכה? יש לך תינוקת יפהפיה. את לא ישנה, ברור, אולי קצת דיכאון...זה יעבור לך, אל תדאגי. לכי קצת לישון, הקטנה נרדמה...אבל לא זה הדבר. אלוקים יודע עד כמה היא רגילה ללילות ללא שינה. לקום לתינוקת קטנה זהו חלום נכסף, זה לא קשה לה בכלל. הגוש הזה בגרון זה משהו אחר. גוש קשה לבליעה, ואולי אי אפשר לבלוע אותו? גוש של געגועים למה שהיה. לילד ההוא שפעם מילא את ימיה ולילותיה. פחד שמא ישכח הילד הקטן ההוא בענן הוורוד שכעת ממלא את העריסה בחדר. הוא היה קטן כל כך והתקשה לדבר בגלל הצינורות...את הצינורות היא דוקא רוצה לשכוח. לא רוצה לשוב לאימה הלופתת שנלוותה אליהם. לא רוצה להזכר בתמונה ההיא האחרונה, של המון צינורות מתפתלים ובתוכם ילד קטן, נשמתו כבר בדרך לשם וגופו שקט כל כך, מלאכי.
לא, לא בזה היא רוצה להיאחז. אבל את הילד הזה היא לא רוצה לשכוח. לא רוצה מבטים נרתעים כשהיא מעלה את זכרו. לא רוצה תגובות מבוהלות כשהיא מפטירה כמה התינוקת דומה לו. היא באמת דומה לו קצת וזה מעלה בה רוך. היא יודעת שכולם חושבים שעכשיו היא תוכל לשכוח. אבל היא יודעת היטב שלעולם לא תוכל לשכוח. למה לה לשכוח? הוא היה ילד אמיתי לגמרי, נשמה יחודית שירדה לעולם וידעה רק סבל, כדי שתוכל לעלות למדור מיוחד רק לה. למה לה לשכוח? היא זכתה להיות אימו בפרק הזה, זכתה להעלות אותו להיכל של צדיקים והיא מאושרת שיש לה חלק בעליה של נשמה גדולה כל כך למקום מנוחתה. לא הכל בנשמה שלה מורכב רק מעצב ודמעות. חבל שקשה כל כך להסביר לסובבים אותה את המקום בו מתערבות דמעות של שמחה בדקויות של עצב.
היא דוחפת את העגלה בשביל המוכר. לצידו מתגוללים שוב עלי שלכת חומים שאיש אינו גורף. היא מאטה את הקצב ומביטה בהם בשקט. כמה שלווה יש בעלים האלו, כמה השלמה עם תפקידם שהתמלא. היא מיישרת את גווה ופתאום מבזיקה בה ההבנה שיש לפניה עוד תפקיד חשוב משלה למלא. היא לא יודעת מהו. אבל היא תחשוב ותמצא אותו. היא תמצא את המקום שלה שרק היא יכולה למלא ותעשה את תפקידה בשלמות. ויהיה זה לזכרו ולעילוי נשמתו.
כי היום היה היארצייט.
מוקדש לאורחת.
 |
|
|
