דומה שנותר מקום "לעשות סדר" בסוגיית ל"ג בעומר. מנהגי ההדלקות, הנסיעה מירונה, גילוי הזוהר, חיבור ה'תיקוני זוה"ק', היאר צייט של התנא רשב"י [או שלא].
מצד אחד, יום ל"ג בעומר נחשב בהחלט ליום של שמחה, אין אומרים בו תחנון, וגם לא במנחה שלפניו. מצד שני הוא יום "חג" חדיש יחסית.
המנהגים תופסים תאוצה רבה. ונהפכים מפולקלור יהודי למצוות היום... באזני שמעתי זאטוטים דנים ביניהם איזו ברכה מברך הרבי על ההדלקה... והקצנה להאי גיסא – מביאה גם דברות ביטול והרהורי "כפירה" על עיצומו של יום, מהאידך גיסא. כי הרי יום זה לא היה נחוג בתפוצות ישראל כיום טוב, ורוב ככל המנהגים שנפוצים ומתרבים בעשוריים האחרונות לא נשמעו ולא נעשו לפני דור ומעלה. אז הכל "המצאה"??
לא.
א.
מצד אחד יש את מועדי ה' הכתובים בתורה, והשניים שמדברי סופרים [חנוכה ופורים], שבהם כל ישראל מקיימים את מצוות היום, ויש במועדים אלו השפעה גדולה "מלעילא" באותו נושא וענין שהיה הנס או הגילוי הראשוני, אז – בימים ההם. וניתן לקבל את השפעת הימים ותועלתם באותה נקודה על ידי הכנה מתאימה.
ל"ג בעומר, לא נכנס ברשימה זו.
היום הזה נחוג בעיקר בקרב החסידים, ובין הקרובים לקבלה.
שאר העם מקיימים את ההלכה שנאמרה בו – הפסקת אבילות ימי ספירת העומר, ועוד אי אלו הלכות, ולא יותר.
מה מצאו החסידים ביום הזה, ומה מצאו בו המקובלים וההולכים בעקבותיהם. ובעיקר – מדוע בשנים האחרונות יחסית החלה התעוררות גדולה ברובדים רחבים בעם להצטרף לשורות החוגגים. והמצטרפים אינם סתם "עמך", אלא מנהיגי קהילות גדולות, ועוד אנשים ברי מעלה.
ב.
ראובן ושמעון, שני חברים קרובים מנוער. שניהם היו נכדים לסבא גדול וצדיק, והשאיר לפניהם מורשת עשירה בתורה והלכה ובהנהגות מרוממות במיוחד.
ראובן, היה כבר בוגר דיו כשגילה את האור שבמורשת סבו, הוא למד בכתבי ידו, מצא בהם כדי סיפוקו, החל לנהוג בעקבותיו בדקדוקי הלכה, ומועד יום פקידת הסבא היא בשבילו יום של ציון דרך. הוא מרגיש שינוי בחייו האישיים, ובכל מה שמנחיל לדורות הבאים אחריו, בעקבות הסבא הגדול.
לא יפלא מדוע הוא שומר באדיקות על היארצייט ובכל שנה מחדש משהו בהתקשרותו לסבו ולמורשתו, למען לא ידעך זכרו בקרבו ובקרב בניו אחריו. נכון, היו לו עוד סבים וסבי סבים, מאז אבות האומה אברהם יצחק ויעקב, והשבטים הקדושים, עברו כאלף דורות לפחות שהעבירו את הלפיד מדור לדור, הוא חי כאן וכך בזכות כולם, מהם רבים רבנים גדולים ונשואי פנים, אבל הא לא שומר את היארצייט שלהם באותה צורה. הוא יודע כי יתכן שרבים מסבי סבו היו גדולים מסבו. ובכל זאת – הוא יכול לשמור רק את היארצייט של מי שכל כל הרבה השפיע עליו אישית, במישרין. ולא של כאלו שלא זכה לחוש את השפעתם הישירה.
שמעון, היה צעיר לימים ובלתי בשל באישיותו בעת שהסבא הגדול המשותף נפרד מהעולם הזה. הוא לא התעמק אף פעם בכתבי היד, ולמרות שהוא הולך בדיוק בדרך שהסבא התווה לנכדיו, בכל זאת הוא לא מרגיש קשר נפשי הדוק כל כך.
הדמות של הסבא אצל שמעון, היא בדיוק כזכרון דמותם של כל שאר סבי הסבא באלף הדורות שקדמו לו. הוא יודע על קיומם, אבל לא מרגיש שחייו השתנו בזכותם ובגללם. הוא יודע עליהם – ולא מכיר אותם, בעצמו.
הנמשל:
התנא רשב"י מגדולי התנאים, שמוזכר רבות במשנה, והרבה מהמימרות שלו משמשות עד היום כאבן פינה להלכה ולמעשה בארחות חיי כל יהודי החי לפי השולחן ערוך, הוא בעיקרון מורגש לבני דורותינו האחרונים, הרחוקים והמנותקים מהשפעת גדלות התנאים, כעוד כוכב לכת כביר מימדים, ולא כמשפיע ישיר.
בעצם, רשב"י הכפיל את גודלה של התורה שבעל פה. מסכתות המשנה והברייתות כולן, הנלמדות יום יום, והמדרשים שאולי הם פחות נהגים ונלמדים כי אינם עוסקים בסוגיות עיוניות לכאורה, הכל נקרא תושבע"פ מדור התנאים, וכל זה בכף מאזניים אחת – וספר הזוהר בכף מאזניים שניה, איני יודע מי מכפות המאזניים שוקלת יותר מבחינת גודלה של התורה. זו תושבע"פ, הארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים.
אצל רוב הציבור, ברוב הדורות, נחשב הזוהר כעוד חיבור מימות התנאים, ולא נלמד יותר ממנו.
מה שודאי וברור – לא השתיתו חיים על סמך ספרו של רשב"י עד לדורות האחרונים. כי על כן מובן מאוד מדוע לא התיחסו ליאר צייט של הרשב"י בכל אותם שנים כמו ש"ראובן" התייחס לסבו, אלא כמו ש"שמעון" התייחס ונהג.
וזו לא "פירכא" על מנהגי הדורות האחרונים.
ג.
המדרשים וההוראות ההלכתיות הנמצאות בספר הזוהר, והסודות העמוקים החבויים בין דברי רשב"י והתנאים שבדורו, החלו להכות שורש בדורות האחרונים.
מצד אחד – תורת הקבלה של האר"י וגוריו.
מצד שני ושלישי – תורת החסידות ותורת המוסר [המחשבתי].
אלו יונקים את לשד המחשבה הנסתרת והיצוקה במאמרי הרשב"י. ההתקשרות של בני הדורות האחרונים לתנא גדול ונשגב כל כך, היא דבר פלאי בפני עצמו.
כל ההולכים לאור הקבלה או החסידות, ובעיקר המתעמקים בסודות הדרכים הללו בשורשם – מרגישים קשר נפשי עם מחולל ומגלה אור העולם הזה – רשב"י. הם מרגישים צורך לבטא את היארצייט, את יום ההילולא, במעשי זכרון שיפנימו להם ולדורות אחריהם את הקשר והגילוי הזה.
וכל אחד שעומד לא כל כך רחוק ממקומם של אלו שעליהם בעצמם נגה אור רשב"י בדורינו, אפילו שהוא בעצמו לא נכנס לפרדס, ולא ינק בלי אמצעי מתורות הקבלה והחסידות – מרגיש את הפלא הנוקב הזה. הכיצד נמצא פתאום סבא מלפני כל כך הרבה דורות, שלרום מדרגותיו כתנא מדור התנאים, לא יתכן בכלל שתהיה לו השפעה ישירה על דורינו, והנה הבלתי יאמן קורה – יש לרשב"י השפעה ישירה, ויש כאלו שמרגישים מחוברים אליו ממש.
פלא זועק זה, שואב הוא. לפחות להצטרף אל החוגגים, לפחות להרגיש שייכות, לדור של תנאים. כי אין כמעט מי שלא קיבל השפעה עקיפה מתורותיו של רשב"י. השפעה שהשפיעה עליו הלכתית או השקפתית או נפשית.
ד.
הילדים נהגו לעשות קרטוטשקעס לכבוד רבי שמעון בר יוחאי...
מי שהמושג תנא אומר לו משהו, נע בחוסר נוחות למראה הרעיון המעוות הלזה.
מצד שני, חסידים ואנשי מעשה עושים הדלקה, בשמן זית, בנפט, בעצי סרק... מרגישים התעלות והתרוממות מול האור הרוחני של השלהבת. – אולי ביחס למדרגת רשב"י כל המדורה הזו היא קרטוטשקעס??
הפתרון הוא אחד:
אם החגיגה מתחילה ונגמרת באש ובגחלים, היא חיצונית לנפש האדם, ודאי שאין לרשב"י שום עליית נשמה, ואין לחוגג ולסועד שום התרוממות. זו בדיחה.
אולם אם יש מעט התרוממות של התבוננות, להליכה בדרכיו, ללמוד שמועותיו, להתקרב לה' ותורתו בדרך הזוהר וכיוצ"ב. כבר נהפכו הכלים הנמוכים של השמן והנפט [והתפודים] למכשירי מצווה.
ומכשירים שכאלו אין חקר למעלותיהם, כי הם יכולים להיות ציוני דרך להעפלה עד מרום.
לא בא המאמר הזה – אלא לנסות להפוך את מנהגי היום לציון דרך, על ידי מחשבה.
תוקן על ידי חושב_לעומק ב- 22/05/2011 02:37:37
