הגר"א - זוהר תרומה מינות?

ב"כגוונא" מדובר על שני יחודים המתייחדים זה לקבל זה. יחוד האצילות במאציל, ויחוד בי"ע. וכפי הנראה החסידים השוו היחודים זל"ז על סמך הלשונות המדמים את היחודים הנמצאים במאמר, ומזה הוציאו יסוד לשיטתם שלית אתר פנוי מיניה, וגם בבי"ע היחוד הוא כמו באצילות.

והא לך לשון האוהב ישראל (ליקוטים חדשים פרשת תרומה):

וזה (מלכים א' יח, לט) וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים ב' פעמים. הא' כדי לייחד כסא דעולמות התחתונים להווייתו ית', והב' לייחד כסא דעולמות העליונים להווייתו ית', כי כולם נבראו בשם אלהים. וצריך לידע כי שם אלהים הוא נשפע מהווייתו ית' ולייחד הכסא להווייתו ית' האמיתית. וזהו (תהלים קמה, יג) מלכותך מלכות כל עולמים, והיינו שמלכותך דייקא בחי' הוייתו ית' הוא מלכות כל עולמים פי' הוא העצם והחיות של מלכות כל עולמים הוא שם אלהים שהוא המלכות של כל עולמים בחי' הכסא ומהכסא ניכר שיש. וזהו ג"כ פי' דברי הזוה"ק כגוונא דאינון מתייחדין לעילא אוף הכי איהי אתייחדת לתתא ברזא דאחד. היינו שצריך לייחד כסא דעולמות התחתונים. ברזא דאחד, היינו באלופו של עולם בהווייתו ית'. וגם צריך לייחד את הכסא דעולמות העליונים באלופו של עולם כי כולם נבראו בשם אלהים בחי' הכסא, וצריך איש הישראלי לייחד את השם אלהים להווייתו ית'. אך ענין היחוד צ"ל בשני בחי' ע"י שני בחי' שיש בשם מ"ב כנודע. והאחד שייך לו להעלות הכסא דעולמות התחתונים, והבחי' הב' שייך להעלות הכסא דהעולמות העליונים. כדי למהוי עמהון לעילא חד לקבל חד, היינו שצריך להתייחד שני הכסאות בהווייתו ית'. קוב"ה אחד לעילא לא יתיב על כורסייא דיקריה עד דאתעבידת ברזא דאחד, היינו שאין הקב"ה מתייחד עם הכסא עד שנעשה מיוחד ברזא דאחד היינו בהווייתו ית'. כגוונא דיליה למהוי אחד באחד, היינו ייחוד שני הכסאות שהיה הכל מיוחד ביחוד נפלא. והא אוקימנא דהוא אחד ושמו אחד, הכל ביחוד נפלא מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה:

ומדברי הבעש"ט עצמו (לשון פחות מפורשת ויותר מלובשת ב"עבודה", כמצוי אצלו לרוב):

ויכלו השמים והארץ וכל צבאם וגו', סוד השבת, ובזוהר (יתרו דפ"ח ע"ב) מאי שבת שמא דקודשא בריך הוא, ואמרו רבותינו ז"ל (הובא ברש"י) בא שבת בא מנוחה, פי' כי הקב"ה נקרא מנוחה שאין שייך בו תנועה, כי תנועה לא שייך כי אם בדבר שהוא בזמן ובמקום אבל הקב"ה הוא אין סוף ואינו נעתק ממקום למקום וגם אינו בגדר זמן, וענין השבת הוא שמתגלה השורש והענפים חושקים אליו, פי' שיום השבת הוא יום קדוש שמאיר ומתגלה בהירות מקדוש, שהוא הש"י, קדוש הקדושים, ומאיר על הברואים, פי' כי ענין רוחניות של הכל הוא מה שנאצל במחשבה הקדומה, וזה חיות של הכל, ואחר כך, כשנברא הכל בפועל על ידי השתלשלות, אף על פי כן אותו הרוחניות נשאר למעלה נעלם בשרשו, והחיות שבברואים היה קטן מאוד, שנצמצם לשיוכל להתלבש בגופניות, ואחר שנגמר הכל ביום ו', אילו היה העולם נשאר בזה הבריאה לא היה יכול להתקיים, לזאת אחר גמר כל מעשי בראשית, הבהיק השם יתברך בהירות מבריאה הנעלמת, דהיינו ממה שהיו הברואים במחשבתו הויה רוחניות מאוד, והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו בכל מעשה בראשית, והעיקר בהאדם, שהוא מבחר הברואים, הבהיק השם יתברך אליו בהירות משרשו הנעלם שבמחשבת השם יתברך ב"ה:

וזהו ענין מה היה העולם מנוחה, ר"ל השם יתברך נקרא מנוחה כנ"ל, בא שבת בא מנוחה, היינו בהירות הוייתם של הברואים, הנעלמת, שהוא מעצמותו יתברך שמו, ואז נתמלאו חשק ורצון אליו, כמו התינוק שהולך אחר מעשה נערות ושוכח באביו, ואחר כך כשרואה את אביו, מחמת חשקו אליו משליך הכל ומתדבק בו, ורץ אליו, מחמת שהוא נתח מנתחיו, כן כביכול כשהשם יתברך מבהיק זיו הדרו אל הברואים, אז מגמת פניהם אליו בתשוקה גדולה, וזהו רצונו שמקווה מהם, וזה סיבת קיומם, וזהו ענין השבת, שהוא השבה אל השורש, ר"ל שהשורש מאיר על הענפים, והענפים חושקים ומתענגים בו ונכספים אליו והוא אחדות השם יתברך:

וזהו שאמרו בזוהר הקדוש (תרומה דקל"ה ע"א) רזא דשבת איהו שבת דאתאחדת ברזא דאחד וכו' דהא אתאחדת כורסייא יקירא ברזא דאחד, פי' כי הברואים נקראים בכללות, כסא להשם יתברך, כמו שכתוב (ישעיה ס"ו) השמים כסאי והברואים הם רבים מצד חיצוניותם, אבל מצד פנימיותם הם אחד, ואימתי הם אחד, כשהם דבוקים, וחשקם למחשבה אחת לדביקות השם יתברך, נמצא כל מגמת חפצם רצון אחד וחשק אחד ולהתדבק כאחד, והדביקות בזה הוא המאחדת ומקשרת השם יתברך עם הברואים, לשיתקיימו על ידי השם יתברך שהוא אחד, וזהו ההתקשרות נקרא ברית, ולזה נקרא השבת (בפ' תשא) ברית עולם, שאז הוא זווגא דקודשא בריך הוא ושכינתיה, ר"ל קוב"ה נקרא אלהות הנעלם מהברואים, ושכינתיה הוא אלהות השוכן בתחתונים, והתקשרות שניהם הוא ביום השבת, וכבר ידעת שתמיד כמו שהיה בפעם הראשון כך מתעורר באותו זמן תמיד, ובפרט בענין יום השבת מוכרח להיות כן תמיד, כי בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכל יום ויום נברא יום אחד, ונבראים הברואים בכל יום מדומם צומח חי ומדבר, עד בוא יום השבת, ומתעורר השם יתברך כביכול ליתן להם חיות כמו שהיה בעת הבריאה:

(כתר שם טוב ח"ב ד"כ ע"א וע"ב, וספר ליקוטים יקרים דכ"ט ע"א):