מדוע לא כורעים בתפילה כפי הוראת הרמב"ם ?

הרמב"ם פוסק שעל המתפלל לבצע כריעות בתפילת שמונה עשרה. בסמוך להלכה זו הוא מביא את ההגדרה התלמודית שכריעה הנזכרת בכל מקום היא על הברכיים. כלומר שלפי הרמב"ם עלינו לכרוע כמו מנהג הישמעאלים בתיפלתם ולא כפי הנהוג כיום בכל תפוצות ישראל. לכאורה כל דבריו מעוגנים במקורות תלמודיים מפורשים. (או שיש בדברי הרמב"ם הבנה אחרת.)

השאלה היא מדוע אין כיום ( או אולי מעולם ) איש שיעשה כדבריו בתפילת החול ?

בזמנו חיפשתי הסברים מהמקורות ולא מצאתי ( אולי חוץ מאיזו התבטאות בתוספתא שממנה משתמע כי אפשר גם אחרת ) ומישהו הפנה אותי לספר "כרע רבץ"  העוסק בדיני הכריעות בתפילה, אך גם שם לא מצאתי תירוץ או הסבר מספק ומבוסס.


תמוה מאד שמנהג כל כך ברור בתפילה הנוהגת מספר פעמים יום יום, ייעלם כליל מכל בית ישראל בכל ארצות גלותם ולא יישמר אלא ביד הערבים ? ועד כדי כך שאפילו כשהרמב"ם הורה לכרוע כמנהג הערבים, איש לא שמע לו !

הנחתי היא כי ייתכן מאד והיתה סיבה חיובית למניעת צורת הכריעה הזאת, ולעניות דעתי היא קשורה ברצון היהודי שלא להיתדמות לגויים הישמעאלים והנוצרים בסביבתם ( כי גם הנוצרים המזרחיים נהגו להתפלל כך בבתי תיפלתם ), וכיון שישנה אפשרות להתפלל גם ללא צורת הכריעה זו בדווקא, נמנעו ממנה באופן מודע. אף שהרמב"ם דרש להחזירה לצורתה הקדומה וכפי שראה שעושים הערבים במקומותיו.


אני מחפש ספר שעוסק בנקודה המיוחדת הזאת, ומנמק הלכתית מדוע לא נהגו כדברי הרמב"ם בזה.

הסברו של עיק לא מסתבר , הרמב"ם מדבר על כריעות בתפילה ואומר שהיא על הברכיים. אין בכך שום דווקא לגבי לנפילת אפיים. אם הרמב"ם נשען על התמוד שמתאר את הכריעות, מדוע אנחנו לא נוהגים כך?

מוטי,

לא הבנתי מנין הבטחון שהרמב"ם מדבר על הכריעות בתפילה. אם כדבריך, תצטרך להסביר את הציטוטים מאותו פרק שהזכרתי - איך, למשל, יפסע כך שלוש פסיעות לאחוריו?

עיק, השאלה הטכנית כיצד לבצע את הפסיעות בעודו כורע או לאחר שיקום ויפסע, לא יכולה לעמוד כנגד הקביעה הגורפת שכל כריעה היא על הברכיים כאשר הרמב"ם מביא את זה בפרק העוסק בדיני כריעה ואכן מכנה זאת "כורע".

טוב, אז אני חושב ששאלה טכנית - קרי, חוסר אפשרות לעשות משהו מסוים - היא בהחלט שיקול חשוב.
מעבר לכך, ישנן שאר ההתייחסויות לכריעות בתפילה, שלחלקן ציינתי.
ומה שהגדרת כריעה נמצאת בפרק על הכריעות בתפילה - אדרבה, משם ראיה לשיטתי, שהרי ההלכה המחלקת בין כריעה "האמורה בכל מקום" לבין קידה והשתחויה מופיע אחרי העיסוק בתפילת העמידה, ולפני ההלכה המסבירה שבנפילת אפיים "יש מי שעושה קידה ויש מי שעושה השתחויה".

עיק,

בכל זאת, הרמב"ם כותב לנו מהי הכריעה האמורה בכל מקום, וכשהוא מתאר את הכריעות בתפילה הוא מכנה אותן כריעות. כלומר אותן אלו האמורות בכל מקום. אני חושב שזה עניין שלא ניתן להיפטר ממנו בגלל מיקום הלכה באותו פרק. לדעתי הסברך אינו משכנע כלל.