בעבור שמו הגדול

תכלית הבריאה, היא כל הנברא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. הבריאה כולה היא בשם ה'. כי בק'ה ה' צור עולמים.

תכלית הברואים מעל כל התורה והמצוות היא מצוות קידוש ה'. והחמורה מכון היא חילול שמו.

הרוגי מלכות על קידוש ה' אין שום מלאך ובריה יכולים לעמוד במחיצתן.

את מצוות קרי"ש בפרשה הראשונה אנחנו מקיימים באמירת ואהבת את ה"א בכל לבבך וכו', ומציירים במחשבה את קיום מצוות קידוש ה'. אפילו על המוקד ח"ו.

אם יגיעו ליהודי ויאמרו לו לחלל השם, למרוד או לנקוב בשם ח"ו, הוא ימסור נפש. השיא של המושגים העליונים שלנו, שאנחנו מבינים כמה שאיננו מבינים בהשגתם העליונה עוד יותר, זהו שמו יתברך.

מה עושה ה' יתברך בעצמו לתכלית שכולה שמו הגדול?? דבר שאנו מתעסקים בו בחיי החולין שלנו, ולא שמים לב, עד שאנחנו מבטאים בפה בפירוש "בעבור שמו הגדול!"

דבר זה נותן מימד חדש וגבוה, עמוק ונרחב, לכל אותו עסק.

מי זוכר כרגע – מה הוא??

בשלב הבא אבקש עזרתכם, מה מטיל עלינו נושא זה של "שמו הגדול" המעורב באותו ענין.   

הזן את העולם כולו – בטובו! בחן; בחסד וברחמים.

הוא: "נותן לחם לכל בשר - כי לעולם חסדו" [תהלים],

ובטובו הגדול!:

תמיד לא חסר לנו

ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד.

[עבור מה הוא זן? עבור מה לא חסר לנו ואף לא יחסר לנו?]

בעבור שמו הגדול.

[כי שמו הגדול, כלומר מידותיו הנאצלות אלינו ממנו יתברך, שאנו קוראים לו בשם הגדול והקדוש לפי השגתינו את מידותיו – הוא כזה. ולמען עצם שמו הוא מקיים את המידות וההשפעות בצורה זו.

כעין זה בברכה ראשונה דשמו"ע: ומביא גואל לבני בניהם למען שמו. שמו של הקב"ה הוא "גואל ישראל", ולמען אותו שם, מובטח שיקיימנו ויגאל. כמו כל שם עצם המורה על המהות, שאינו משתנה מעצמיותו, כך נשבע ה' בשמו כביכול שדבר זה יתקיים ולא ישתנה].

כי "הוא" [כלומר שמו הוא] 'קל זן ומפרנס לכל ומטיב לכל ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא', [זה "הוא" ושמו. כביכול עצם מהותו להטיב], כאמור וגו'.

מהו שמו הגדול –

כל הבריאה חיה מאות אחת בשם ה'.

לה' יתברך יש "שם המפורש", ושמות הקדושין שאינם נמחקין, ושם הוי'ה ברוך הוא, כל אחד מהם משפיע אינסוף לעולמות עליונים ולעולמינו. ועל כולם שם הגדול של ע"ב אותיות שלא היה מתבטא בשפתיים אלא בתפילתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים!

שמו הגדול! הכל מוכנס בפת הלחם.

אחרי הבנה זו.

מקבלים טעם חדש! קודם כל בביגלה עם / בלי השומשום; בלחמניה; ואפילו בפרוסת לחם אחיד.

מה אני קיבלתי כאן? לחם, מזון, חומר מוצק "פשוט" שנעשה בעשרה מלאכות בידי אדם, והוא כולו חתיכת חיים, פשוט משהו קליל, אפרורי ושגרתי, שמזין את הגוף והנשמה. לחם מן השמים.

ממי קיבלתי את זה. בתור ד"ש מהכי מרומם ונעלה –מריבונו של עולם.

בתור מה? לא סתם דרך אגב, עוד איזה מזג אויר נאה, נוף מדהים שמרומם את הנפש לשאוג "מה רבו מעשיך..." כי הרבה יותר מכך. בעבור שמו הגדול!

ההכרח וחוסר יכולת המחיה בלעדי המזון, בלי מחשבה נדמה שאלו דברים מובנים מאליהם מרוב נחיצותם וחוסר היכולת לחשוב בכלל על לחיות "מחוץ לטבע", ולא מרגישים את העוצמה של החסד. ועם מחשבה מרגישים את ההיפך: איזו עוצמה תלויה דוקא בלחם, במזון, בפרנסה.

מתנה זו, המזון, מחזיקה את הנשמה בתוך הגוף לבל יפרדו, זו לעולם העליון וזה לאדמה הבוצית שממנה לוקח...

ואת זה עושה לנו ה' בעבור שמו. לא משום סיבה ותכלית אחרת.

כמה טוב לנו, שה' יתברך גילה ומסר לנו ד"ש כזה, שזו כוונתו.

כמה נעים לנו לבטא זאת בפינו, להגות את המילים לחשוב עליהם. ולשמוח עם כל מילה, ליהנות עונג עילאי מכל ביס. ללעוס אותו במתיקות עד לשד תומו.

מילים שמכילות כל כך הרבה משמעות, נותנות מעלה לברכת המזון אפילו אם לא היתה זו מצוה מדאורייתא. אפילו לא מדרבנן.

פשוט לומר את המילים הללו, להתבונן ולהתענג.

ועכשיו מעט חשבון נפש:

כמה פעמים השיקול לא לברך ברכה ארוכה כברכת המזון, מכריע לאכול בורקס / פיצה וכדומה פת הבאה בכיסנין?

זה חסכון?? זה חסך לנפש ולנשמה.

הרי אחרי נועם ההרגשה האמורה, ממש חבל לוותר על זה...

דמיינו את עצמכם כילד קטן שסמוך על שולחנו של האב הגדול, הדואג רק לו ומגיש לפניו במלוא תשומת הלב את צרכיו בחמלה בחן ובחסד. שמכניס בכל פרוסה חמימות ומסירות מושלמת, בלי להתעסק בשום דבר אחר, רק במילוי רצונו של בנו הילד הקטן.

הרי זהו הפירוש "בעבור שמו הגדול". שמו המפורש, הגדול הכל נמצא בחיים הגשמיים שהקב"ה מכניס לנו בעורקים ובוורידים עם רכיבי הלחם שנלעסים ומתפרקים בקרבנו.

גשו ליטול ידיים... בתיאבון!