שלום לחבר המלומדים.
האם ידוע לכם על ספר/מחקר שעסק בפוסקים שמטעים את הצבור בהפניות/ במקורות שלהם.
טענות כאלו נמצאות הרבה בספרי פולמוס בשלל נושאים.
האם ידוע למישהו על חוקר/ רב שהשווה או ריכז דוגמאות כאלו
אשמח לעזרה
נשלח ב-22/2/2012 09:03
צריך לשאול את פרו' יעקב שמואל שפיגל מפרוייקט השו"ת הוא עסק בתחום קרוב
נשלח ב-22/2/2012 12:31
לא הבנתי במה מדובר. האם אתה יכול להביא דוגמא בבקשה?
נשלח ב-22/2/2012 18:12
הכוונה בשאלה היא, כאשר פוסק מבסס את דבריו ומפנה למקורות או תקדימ ים הילכתיים וכאשר נגשים ובודקים מתברר שהמקור שאליו הוא הפנה הפוך לגמרי [לא מדבר על משהו שאפשר לפרש כך או כך ] ומסתבר שהמשיב "בנה" על זה שלא יבדקו את המקור.
נשלח ב-22/2/2012 20:38
במחקר ידוע שליאו שטראוס היה כזה
נשלח ב-27/2/2012 09:42
<ומסתבר שהמשיב "בנה" על זה שלא יבדקו את המקור>
או שלא ראה את החומר במקור, אלא ראה אותו אצל מי שגם הוא לא ראה את החומר במקור.
תוקן על ידי נישטאיך ב- 27/02/2012 09:56:08
נשלח ב-27/2/2012 09:50
egrosss כתב:
במחקר ידוע שליאו שטראוס היה כזה
התוכל לציין מקורות למה ש"ידוע במחקר" ?
נשלח ב-13/3/2012 18:08
מחוסר בקיאותו בספריו של ליאו שטראוס אביא רק דוגמא אחת: במורה נבוכים שתרגם פינס לאנגלית התכבד ליאו שטראוס לכתוב את ההקדמה. ושם מחלק את פרקי המורה נבוכים לפי קבוצות של שבעה פרקים. וכל ילד שלמד חיבור עשרוני פשוט יראה איך טעה בחשבון פשוט ולו רק כדי להכריח את הרמב"ם לחלק את פרקיו לשבע. וידוע כי חלוקה מעוד סיבות אינה נכונה מפני שפרקים כו-כז (או כה-כו, אינני זוכר כעת) היו מחוברים והופרדו או להפך, ולכן יש הבדלים בין מהד' אלחריזי לשאר מהד'. ועם בשביעיות עסקינן נביא דוגמא נוספת. הרב אלחנן סמט יבדל"א היה מראה בשיעוריו כי ה"מילה המנחה" מופיעה תמיד שבע פעמים בכל קטע מקראי. אלא שדא-עקא שפעמים רבות מופיעה המילה ביותר מבשבע פעמים. אלא שבתורה שבעל פה אי אפשר למרוח לגמרי את השומעים והיה תמיד נכנס לדוחקים ומתרץ תירוצים מהסגנון שאילו התלמיד היה אומר כן - מיד היה נשטף.
בא"ד, אם שמע דין ונראה לו שהלכה כך מותר לאמרו בשם אדם גדול כי היכי דליקבלי מיניה [עירובין דף נ"א ופסחים דף קי"ב].
וע"ש באליהו רבה.
נשלח ב-18/4/2012 16:04
שו"ת משנה הלכות ט, שכח (וכן בסי' שאחריו) בעניין שו"ת המהרי"ט סי' צט והמסתעף
נשלח ב-22/4/2012 02:30
אחד המאפיינים גאונות תלמודית לדעתי הוא היכולת להוכיח כי מקור שעליו בנה פוסק מסויים - לא הובן על אמיתתו. והרי בכך מוכיח הגאון שאותו מי שקדם לו השתמש במקור מוטעה. והטעה אחריו אחרים. אם כך, זהו תחום רחב כרחבה של הספרות התלמודית. ( החסרים רבנים שכותבים כלאחר יד " וכן כתב הרשב"א ..." כאשר מעיין חריף יוכל להתקומם כנגד קביעה פסקנית שכזו ? )
אך אם המדובר בנתינת מקור מוטעה ביד זדונית, זה כבר תחום ששיייך לספרות המוסר ולא לספרות ההלכה.
נשלח ב-23/4/2012 10:59
נראה שיש מצב שבו גאון חולק על גאון האם התשובה שלפנינו היא מן המוסר או מן ההלכה, וזה מה שקרה בעניין המהרי"ט, וזו גאונות גדולה יותר (אם כי לא ברור שהיא אמיתה של תורה, אבל אם תורה אין כאן - גאונות יש כאן) שגם בדבר שנראה זיוף או מחוסר הבנה - מצליח הגאון לתת לו כוונה פשוטה וברורה
