תולה ארץ על בלימה, דרשו רז"ל: אין העולם מתקיים אלא על מי שבולם את פיו בשעת מריבה.
משמעות דבריהם אינה מובנת לפי המציאות: התבל אכן תלוי בלי מסמר וללא חבלים, אבל מה הקשר של הוויית העולם אל אותו אדם – איש או אשה – ששמעו עלבון תוך כדי מריבת שכנים / משפחה, ויש להם מן המוכן כמעט על השפתיים תשובה אחת אפיים, ובולמים?
רגילים להבין את דרשת חז"ל זו באמונה בדבריהם, שזהו ה"כוח העליון" הרוחני של מישהו שעומד בנסיון כל כך קשה.
אבל לאמיתו של דבר, יש כאן גם הגיון. וקשר בסיסי. העולם עגול, תלוי עם אטמוספירתו במרחבי חלל הקוסמוס, סב על ציר קבוע בין המוני גלגלים ומעגלים, מעשי ניסים ממש. בעצם הוא תלוי על כלום. אלא בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. והעולם שלנו כולו חלק מהמופת של הבריאה בכוח "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית". ו"אני מאמין באמונה שלמה שהבוית"ש הוא בורא ומנהיג והוא עשה עושה ויעשה וכו'".
הבורא יצר אדם, ונתן לו כוח להחריב את העולם כולו, וביקש ממנו שישמור על העולם ולא יחריבנו. זוהי השליחות של כל אחד מאיתנו. איך נחרב עולם? צאו ובידקו איך החלו מלחמות העולם במאה האחרונה, שגבו חיי עשרות מליונים והרסו מדינות [שלא נדבר על הטלות פצצות האטום...].
מלחמה היא ויכוח, שהביא למבוי סתום. והסתימה הזו נפתחה בעוצמה של אנרגיות משני הצדדים... אחד מהצדדים [ותמיד מדובר בשגריר בודד, אדם ככל אחד מאיתנו] שהיה בולם, רגע לפני... המלחמות העקובות מדם ואש, היו נמנעות. ההסטוריה מספרת שמלחמת העולם השניה [והשואה האיומה] פרצה על רקע עלבון אישי של אחד משרי החוץ... [שכחתי לרגע את שם החמור ההוא].
ההסטוריה שלנו מתעדת [בגמרא מסכת גיטין] את תחילת המלחמה שסופה היה חורבן ממלכת ישראל ושריפת בית מקדשנו, בעלבון של אדם בודד בשם בר קמצא שלא בלם לדיבוריו ומעשיו של בעל בית בודד בירושלים.
למדנו מזה את כוח ההרס שטמון במילה, ובתגובה לעלבון. מי שאוצר בקרבו ובולם את הכוח הזה, הוא פשוט שומר על העולם מחורבן. זה לא ענין סגולי או אמונה בדבר מופשט, אלא דבר מסתבר וכמעט מוחשי. ויותר מכך: אם אנו מאמינים שהמציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, אזי מי שמציל את העולם מחורבנות, ודאי שהקיום תלוי בו. ושכרו הוא מידה כנגד מידה.
