שמירת העיניים וטמטום הלב בחז"ל

כידוע, בנוגע לאכילת שרצים דרשו חז"ל ש"ונטמתם בם" - ישנו טמטום הלב באכילת מאכלות אסורות. האם מצאנו משהו דומה בנוגע להסתכלות במראות אסורות - לא לגבי עצם האיסור, אלא לגבי קלקול רוחני שבו, כמו בטמטום הלב? אני מתכוון לדברי חז"ל, לא לדברי המקובלים וגדולי החסידות. 

תודה למגיבים, אך לדעתי הדברים עדיין אינם מספיקים.
בנוגע למקור מעבודה זרה יז - איפה מדובר שם על טמטום? מדובר על אדם שהיה דבק בעבירה מסוימת ושב בתשובה. אין רמז לכך שיהיה הבדל אם העבירה המדוברת היא מתחום העריות, גניבה וגזילה, השחתת הזקן או חילול שבת. 
בנוגע למקורות שהביא צוגורניש - בכולם מדובר בכך שהעיניים מביאות לפיתוי האדם לחטא, אך אדרבא - מכאן שמענו שבעצם הראיה אין בעיה אלא בכך שהיא מביאה לעבירה אחרת. השווה זאת ללשון האמורה בספרי לגבי מאכלות אסורות. 
עדיין אשמח למקורות ברורים יותר בנושא, אם ישנם. 

עיק
למאי נפק"מ?

עיק

הנושא שהעלית הוא רגיש מאד.מצד אחד, קל מאד להיכשל בו. גם מחמת טבעו כפי שיתבאר, וגם מחמת חוסר ההקפדה על צניעות בחברה שמסביב, וגם בגלל הפער הגדול בין סטנדרט הלבוש החרדי (או הדתי) לבין מה שלובשים ולא לובשים במקומות אחרים.

לגבי עריות כבר אמרו בגמרא שאפילו שלא בפניו היצר חזק ואדם נמשך להרהר ולדמיין.

איני יודע למה התכוונת בשאלתך. אם כוונתך לשינוי סגולי באדם שניתן לקרוא לו "טמטום" אזי איני יודע תשובה. אבל אם כוונתך שאדם מוריד את דרגתו הרוחנית, מאבד את הרגליו הטובים, ומשקיע את עצמו בהרגלים גרועים, אזי יש לי מקור.

שים לב כי לשון "לטמטם" באה מן המונח "מטומטמם" שפירושו אטום (יתכן שזה אותו שורש). המונח הזה נאמר על גוש חימר לפני שהאמן עיבד אותו. וזה ביטוי מושאל לאדם שהוא במצב דומה של העדר תכונות ראויות. וכן שנסתתמו יכולותיו להתעלות. היום אנו רגילים לביטוי "מטומטם" רק כשם גנאי, אולם זו התפתחות מאוחרת של המילה. וכאשר חכמינו השתמשו בה, הם השתמשו בה במובן המקורי או המושאל שהיה מחודש.

המקור ברמב"ם:

מיימוני

כתבת בענין טמטום ו'מטומטם': "המונח הזה נאמר על גוש חימר לפני שהאמן עיבד אותו. וזה ביטוי מושאל לאדם שהוא במצב דומה של העדר תכונות ראויות"

התוכל להביא מקור לדבריך? כי לענ"ד נתחלף לך במונח 'גולם'. לא כך?

בעל,
נפק"מ פרוזאית מאוד: ראיתי מי שהשווה בפשיטות בין שני התחומים ותהיתי האם יש לו על מה להתבסס. 

מיימוני,
שאלתי אכן הייתה על משהו סגולי. שחיקה ביראת שמיים ודאי שעשויה להיות, אך בכך לא שונה הסתכלות בעריות מאיסורים אחרים שמהם קשה מאוד לפרוש לאחר שהאדם התרגל אליהם - למשל, גזל ולשון הרע. 

בן קהלת

כל הלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר. זה נכון גם לגבי. ניסיתי כעת לחפש את המונח הזה בפרוייקט השו"ת ולא מצאתי אלא בשני הקשרים. לשון "טומטום" הידוע לגבי מי שמקום ערוותו מכוסה ואין לדעת אם זכר הוא או נקבה - עד שייקרע. ופעם אחת (חלה ג א) לגבי טימטום העיסה, ופירשו רוב ככל המפרשים שם (בעקבות "הערוך" לפי מה שהספקתי להציץ) שהוא מלשון הדבקה.

בטהרות, שם הייתי משוכנע שהמונח נמצא, לא מצאתיו.

על כל פנים עדיין מצאנו שזה לשון סגירות כמו לגבי הטומטום. או אף האחזות החלקים יחד ליצור גוש אטום. והוא המשל לגבי היטמטמות הצד החושב והמתבונן של האדם. כך ייראה. אתה כמובן יכול להציע פירוש אחר למילה. ואת דעתי והתרשמותי כתבתי.

חזרתי וחיפשתי אחרי "מטמטם את הלב" ומצאתי שהוא מופיע רק לגבי אכילת הכותח הבבלי, שהוא כמין לבן (לפי המפרשים), והגמרא תולה את הטמטום ב"נסיובי דחלבא" כלומר מי החלב.

זה מטה את הכף לכיוון של נזק לא סגולי רוחני אלא כמו פיזיולוגי כי אוכל לא בריא פוגע ביכולות האדם, ואחת מיכולות האדם היא יכולתו לחשוב, להתבונן, ללמוד. לשון דומה מופיעה במאירי לגבי פגיעה ביכולת ההבנה. אבל לא בדקתי שם די הצורך.

וראה לקמן מה שכתבתי לעיק.

****

עיק

כמדומה שהחילוק בין פגיעה "רוחנית" ל"פיזיולוגית" ועוד יותר מזה בין תוצאה "סיבתית" לבין השפעה "סגולית" הוא מאוחר וזר לחשיבת התלמוד. ואסביר מה שכתבתי פעמים רבות בעבר. בימי חז"ל החשיבה המדעית היתה שונה משלנו. אנו מחפשים אמיתות לגבי המציאות ותובעים מהן לפחות שני תנאים: שיהיו נכונים, ושישתלבו בתוך מערכת תיאורטית יותר מקפת. בימי חז"ל לא ניסו לשלב דברים במסגרת כזו אלא הסתפקו במה שמכנים היום כללים מקומיים. יותר מכך, חז"ל השתמשו בידע שנצבר בסביבתם, ולכן יכלו להסתמך גם על אמונות שגויות. הנקודה הזו היתה ברורה בימי הגאונים והראשונים (ולכן הגאונים הזהירו לא לסמוך על תרופות חז"ל) אבל האחרונים החלו להתקשות בדבר כי האמינו שחז"ל לא יכלו לטעות בעניני מדע. ולכן התפתחה האמונה שמה שלא נכון בפיזיקה נכון באופן "סגולי" כקשר נעלם ומסתורי.

ולענייננו. כאשר הזהירו שמאכלות אסורות מטמטמים את האדם התכוונו בפשטות שיש השפעה לא בריאה לאוכל לא בריא. והאסור נאסר גם בגלל שהוא לא בריא.

לאידך גיסא, כאשר אדם מתרגל להרגל מזיק, הוא גורם לעצמו איבוד או למצער החלשה של יכולות חשובות של עצמו. מי שרודף אחרי דמיונות שווא, בין בעריות, שזה מושך מאד, בין בכל תחום, מתרגל לאבד את זמנו על דמיונות במקום לחשוב על דברים חשובים יותר, וכן יקרה לו שהוא אוטומטית יעסיק את מחשבתו בדברים פסולים במקום בדברים טובים, וכאשר ירצה להשתנות, זה יהיה קשה. ובכלל, הוא פחות יגלה בעצמו רצון טבעי להשתנות.

אפשר לקרוא לכך "נזק רוחני" אבל המילה "רוחני" בעצמה, כמו המילה "סגולי", נושאת היום מטען ענק שחלקו נובע מהתפתחויות מאוחרות.

לכן הייתי עונה לשאלתך כך: נזק מצטבר וחמור יש מכל הרגל פסול. וההרגל להתבונן בעריות, וכפי דברי הרמב"ם שהעתקתי, הוא קשה להיגמל ממנו. וזה מספיק בהחלט כדי להיקרא "מטמטם". אבל חז"ל לא ייחדו את המילה "מטמטם" דווקא לנזק שבא מהרגל רע אלא גם לנזק שבא אפילו ממזון גרוע גם אם המזון הזה כשר למהדרין ולא עוד אלא שהוא נאכל בלית ברירה, כגון מעוני.

מה בכלל ההו"א שהראיה מצד עצמה תפעול על הנפש? הלא לא ראה כלום, רק כמה פיקסלים בצורת אשה וכדומה. והרי מי שמרגיש - כמובן בוודאות - שעליו זה לא יפעל מותר לו להסתכל. אז כל האיסור הוא הפעולה שהראייה גוררת עמה, ופעולה זו אסורה גם בלי ראייה/הסתכלות. ושמא בכלל היתה שאלתך על הרהור וכדומה, לאו דוקא על הראיה.

---

הערת אגב, סתם עבירה בתלמוד היינו בעריות.

אומזיסט
א על סמך מה אתה פוסק שמי שמרגיש בודאות (ואדם קרוב אצל עצמו, ומשוחד)מותר להסתכל?
הובא לעיל דברי הרמב"ם איך המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום וכו'

ב מה בכלל ההו"א שראיה פועל?
פותח האשכול ביקש מאמרי חז"ל
אבל אתה מגיע מחצר חסידי אז מותר לי להעתיק עבורך מאדמו"ר חסידי ואדמו"ר שמאוד מעורך בחצרך
http://chabadlibrarybooks.com/pdfpager.aspx?req=15712&st=&pgnum=13

ביליצר