השבעתו של הרמב"ם

בפתיחת ספרו מורה הנבוכים,הרמב"ם משביע שלא לפרש את ספרו לאחרים לאמר דבר שלא נאמר כבר על ידי אי מי מחכמי ישראל המפורסמים שקדמו לו.

מה תוקף השבעה בכפיה באופן כללי ?

אלו היתרים ( מוסריים או הלכתיים ) נשמעו על ידי אותם חכמים שכן פירשו את דבריו והוסיפו גם מה שלא נאמר?

אני הבנתי תמיד שמדובר בלשון מליצית.

איזה תוקף יכול להיות ללשון זה?

בכתב.

לאחר מות המחבר (אולי התכוון שזה יחול בחייו).

בלי הסכמה של המקבל. (אולי התכוון שהמשך הקריאה נחשב לקבלה).

כבר המפרשים הקדמונים התייחסו לשבועה, כנרבוני (שאיני זוכר דבריו) וכספי (ש'מודה באשמה') ועוד. זכור לי שיש מי שקיבצם, אולי זהו המאמר שהזכיר גרוס.
הראי"ה באגרת תיד כותב שההיתר הוא מפני השתנות מצב הנסתרות, והתגלות דברים שבימי הרמב"ם היו נסתרים.
מעניין לציין שהגרז"נ גולדברג בהסכמתו למנפת צוף כותב: 'אעיר מה שמזמן רב אני תוהה אם מותר להזכיר דבר מהמורה נבוכים לאחר השבעת הרמב"ם לא לומר משמו רק מה שכתוב בספר אחר'. ומצדד להתיר מה שכבר צוטט. ותימה שהבין כי הרמב"ם סר לצטט, לא רק לבאר ולפרש.
אגב, ככל הזכור לי שיטת הרמב"ם היא שמושבע אינו חייב אם לא ענה אמן.

תודה רבה למשיבים. לפי דברי המהר"ם חאגיז שהביא מרחביה , הרי שגזירת הרמב"ם חלה וקיימת גם היום, מאחר והיא מטעם חרם ונידוי שניתן לגזור על הדורות הבאים. ( וטעם היתר של "עת לעשות לה' " צל"ע ). יכול להיות שהמתירים הבינו שהם לא מחדשים דבר שלא נאמר כבר בפירוש, או שהם מפרשים דברי חז"ל וכוונתם והרמב"ם הוא רק המדרבן אותם לעשות זאת, וכו', כלומר שחיפשו מקום לתלות ההיתר שלהם בדיוק מדברי הרמב"ם אודות על מי חלה גזירתו. ואולי זו הסיבה שגם הגר"י קאפח לא טרח להסביר את מעשיו בפירושו למו"נ גם באותו מקום שבו נזכרת שבועה זו. מ"מ לדידי צ"ע בכל זה.

כעת ראיתי שהנרבוני כותב שאין ראוי לעבור על השבעת הרמב"ם, אך הוא מחלק חילוק בעניין. ומעיון מהיר בדבריו הבנתי שמחלק כך:

שאם הרמב"ם קיצר או השתמש בהקדמות הידועות לפילוסופים, מותר לפרש את דבריו ככל הצורך הראוי והמספיק לחכמים. כי אין זה באמת פירוש אלא הרחבה והצעת הדברים בצורה מבוארת יותר. הרחבת הפתח אינה פירוש.

אך,  אם הרמב"ם מביא את הקורא להבנה מסויימת ראויה, ומתוך אותה הבנה נובעת הבנה חדשה שלא נאמרה בפירוש אלא היתה גנוזה בתוך ההקדמה הראשונה. הרי הדבר שקול כהוצאה מן הכח אל הפועל וזהו לאמיתו של דבר מושג ה"פירוש" על אמיתתו. ופירוש כזה הוא שאסור ורק מפניו הזהיר הרמב"ם.

"ואם השבע השביע שלא לגלות מצפוניו ומסתורי רעיוניו, הנה לא שמו לאל מלתו, ולא עברו על שבועתו, אבל הטו דבריו למינות הפך כונתו."  ( רבי חסדאי קרשקש )

מצ"ב דברי ר' מרדכי כומטיאנו בפירושו למורה נבוכים (עודנו בכתב יד, וההעתקה היא של פרופ' שוורץ במאמר שהוציא בגליון פעמים האחרון):

גרוס יישר כח .

נראה כמו שיטה נחמדה. לא לפרש את דברי הרמב"ם. לא את התלמוד. אלא רק את דברי הפילוסופים שדברי הרמב"ם במו"נ הם הם המובילים למסקנתם. כל זאת, תוך כדי פירוש הספר מורה נבוכים.

העניין הוא שהרמב"ם אסר לפרש מה שהוא בהיפך ממה שאמרו רבותינו כתוצאה מספרו. ואם הפירוש על דברי הפילוסופים נובע מתוך הספר והוא בניגוד למה שאמרוהו רבותינו, אם כן, חזר הדין לאסור את הביאור אף על דברי הפילוסופים כשזה נעשה מחמתו. כלומר, הכל תלוי באם הדבר עומד בניגוד למה שאמרו חז"ל או בתיאום איתם. והרי אם הדבר באמת אינו עומד בניגוד לדברי חז"ל, הרי שאפשר ממילא לפרש את דברי חז"ל על פי ביאור זה אף שיהיה בדוחק. כמו שכתב הרמב"ם עצמו שם.

מוטי היקר, אני הבנתי את דברי ר"מ כומטיאנו כך:
כיון שהרמב"ם השביע לא לגלות סודותיו, משמע שכל דבר שאינו סודות שלו - מותר. ומהו? כל דבר שיש לו מקור בחז"ל או בפילוסופים. ומכל מקום לגלות ביאור דברי הרב, דהיינו פשט שאינו עומק, שהוא הסוד - זה מותר.
דהיינו דברים שהיו גלויים קודם הרמב"ם והרמב"ם הוא רק 'מראה מקום' - מותר, ומה שאינו סוד - אינו סוד.
נמצא שכל דבר שהוא פשוט למפרש, ואף שבא אחרי יגיעה גדולה, מכל מקום כיון שעכשיו הוא דבר פשוט - אין זה סוד.
נמצא, שעקף את השבעת הרמב"ם, מש"ל