גיבורה שלי
נפגשנו בדרך לסופר ומתנשפות ומתנשמות נאלצנו לעלות בעליה הארוכה אחת ליד השניה, ולנהל שיחת שכנות ברמה סבירה.
בלעתי את האנחה הזו בתוכי, אותה אנחה שעולה לי כמה פעמים ביום בעת המפגשים הכפויים האלה באוטובוס ברחוב במעלית וגם כמובן, במקווה. (רק ששם יש את הממד הפיקנטי שגורם לי כמעט לחכות לכאלה מפגשים.) כמובן שלא פעם מהמפגשים המעצבנים ומחויבי החיים בחברה האלה יוצאות התובנות הכי מעניינות שלא לדבר על למידה והבנה אמיתית, של החיים עצמם ברובד הכי אמיתי וחי, אבל בד"כ הם סתם כאלה, שיגמרו כבר, שיהיה אפשר כבר להוריד את החיוך המלאכותי והמשפטים השגרתיים והכלומיים ולחזור לעצמי, לתוכי.
חשבתי שהפעם זה יהיה מהסוג השני, השכיח. אנחנו שונות כל כך, היא כל כך דהויה, כמעט תמיד עם חלוק שתמיד הוא נקי אבל עייף, כמעט תמיד עם מטפחת צנועה מאוד וזה עדיף מהפאה שלה, תאמינו לי. לא עובדת, לא יוצרת, נחבאת כל כך אל הכלים, פשוטה כזו. לא טיפשה, בכלל לא ואת זה כבר הבנתי אבל מלבד להביא כמות ילדים מכובדת בהחלט מה עוד את עושה בחיים שלך? לא יכולתי שלא להרגיש כלפיה. שום דבר מרשים, כזו ששניה אחרי שהעיניים נחות עליה הם ממשיכות הלאה ושום דבר לא נקלט ונשאר למזכרת בראש.
אבל אולי בגלל שזה היה ממש ערב חג והתשישות הגופנית והנפשית אכלה את שתינו כבר והשאירה שאריות מסמורטטות מהמסכה הרגילה, ואולי בגלל שאנחנו יודעות טוב טוב כל אחת בתוכה, כמה ההכרות שלנו אינטימית בעצם, בהיותנו חולקות קיר אבן משותף בבתים וגדר ברזל משותפת בגינה, מלבד כדורים וכביסות שנופלים אחת בחצר חברתה (אוהו איזה לבנים היא באמת לובשת את זה?) כל אחת מהצד שלה בקיר חווה לפעמים רגעים מחיי השניה, מהסוג שהמשפחה הרחבה והחברים הכי טובים לעולם לא יחוו.
ואולי סתם, כי ככה, פתאום אמרתי לה שתדעי לך שכשקשה לי, אני חושבת עליך. את הגיבורה שלי. ההפתעה כנראה גרמה לפנים שלה האמיתיות - צעירות בהירות ומוארות להגיח לשניה מבעד לפני ה"מצוות אנשים מלומדה" שלה. היא ידעה למה. ראיתי את ההבנה מתחת להפתעה, וביחד איתה את הקבלה האמיתית המלאה הזו של נתוני חייה, זו שהפכה אותה לגיבורה ולא לעוד אחת שהחיים דפקו אותה כך או אחרת (כולנו לא?) והיא מתגברת לפעמים בעל כורחה, אבל עסוקה בעיקר בלברוח מהם.
חמותה ניצולת שואה, אשה קשה סיעודית מבולבלת וטרופת דעת מאימי השואה והכל חיה אצלה כבר שנים רבות, בחדר אחד מתוך ה-4, פיסת נדל"ן יקרה מאוד בדירה הקטנה והצפופה. והיא מטפלת בה במסירות, מילה אחת של תלונה לא שמעתי ממנה כל השנים. בעלה, בן של אותה ניצולת שואה, אדם סגור ומיוסר, עוזר. אבל אני שומעת, שומעת ויודעת וחשה מבעד לקיר, יודעת כמה הוא מסוגל ושזה לא הרבה. זה והילדים התובעניים, הקושי הכלכלי המתמשך מאז שפוטרה מרשת שנסגרה לפני שנים, הזוגיות שרחוקה מלהיות "אי יאי יאי" , אמא שלה המבוגרת והמעצבנת שגם נופלת עליה פה ושם, החיים שנראים לי כל כך עלובים, באמת מוארים להפליא, (לא מעוררי קנאה, בואו לא נסחף כן?) אבל אני יודעת שהיא חיה טוב. היא יודעת איך לחיות, והיא גיבורה. גיבורה שלי.
תוקן על ידי אחריבלותי ב- 05/04/2013 09:29:00
 |
|
|
