בס"ד
העובדת סוציאלית האחראית על מחוז דן הסתכלה עלי בתיעוב גלוי ואמרה לי תראי מה שעשית לציפורניים שלך, זה ממש כפייתי אצלך!
הסתכלתי על הציפורני הידיים שלי, או יותר נכון על העדרם הכמעט מוחלט, על אצבעותי הנפוחות בסופן, קילופי עור מכל הכיוונים, התעללתי בהם עד זוב דם. כפייתי, לגמרי.
אבל מה את, חושבת את עצמך שכמותך מבינה בכלל? חשבתי לעצמי. אז נכון, אני צעירה ממך לפחות ב-20 שנה, נכון, את זו בעלת הסמכות והכח, בעלת התפקיד שהוזעקת לכאן באמצע הלילה בגללי, או לפחות בזכותי, את בעלת הבית החמים והנח שאליו תחזרי אחרי שתסיימי לעשות מה שאת נאלצת לעשות או להעמיד פנים שאת עושה בתיק הבעייתי הזה שייצרתי לך, ואת זו בעלת הציפורניים הארוכות, המטופחות, צבועות בלק עדין וזוהר.
כבר אז ידעתי שיום אחד אני יהיה כמוך, טוב אני מאוד מקווה שלא כמוך! כן יהיה לי בית חמים עם בן זוג וילדים לחזור אליו ולא כמו עכשיו שאין לי מושג היכן אעביר את הלילה הבא, או אפילו הבוקר הקרוב. כן יהיה לי כח שנובע מתפקיד, סמכות, השכלה, ידע ומקום בעולם, וכן יהיו לי ציפורניים, לא פחות מרשימות משלך. אבל אני ינצל את כל הדברים האלה שיהיו לי, והם יהיו - בי נשבעתי, לעשות טוב ולא לבזבז אותם בצורה אגואיסטית ומושחתת כמוך, את שאמורה לדאוג ולהביע חמלה כלשהי למצב הזה שנוצר, ולא לכעוס עלי ולשלוח לי מבטים שוטמים, למצוא פתרונות פרקטיים מבינים ואנושיים למצב המורכב, ולא לראות במצב "בעיה" שבאה להרוס לך את שנת היופי ותו לא.
ישבנו שם מסביב לשלחן הארוך מלא מאפרות מעלות עשן (טרום עידן ה"פדיחה לעשן בפנים") בחדר הצפוף והעלוב, עם קירות עירומים מלבד פוסטר ישן עם נהלים מיושנים, בתחנת המשטרה בשדה התעופה לוד.
היינו אני כמובן, גברת עובדת סוציאלית חשובה ועובדת שלה שגררה מהמיטה גם כן (מה פתאום שרק אני יסבול) ח' חברתי, כמה שוטרים משועממים ורב פקד שושן. מחוץ לחדר המשיך להסתובב בעצבנות אבא של ח', כל פעם שהסתכלתי עליו – וזה קרה שוב ושוב למרות שניסיתי שלא, הצטמררתי מהאיום הגלוי שהיה במבטו הרע והשחור.
רב פקד שושן, שהחזרת לי את האמון במין האנושי, אמון שלא הספיק להיוצר וכבר כמעט נעלם כמעט בגילי הצעיר אך הלא תמים. אתה שנטלת לידיך את הפיקוד ולא ניסית לגלגל הלאה לכל מי שאפשר העיקר שהכאב ראש הזה לא יהיה שלך, אתה שהסתכלת עלי במבט תומך, ועל נציגת משרד הרווחה במבט שגרם לה להתחיל לזוז על הכסא כאילו היא חטפה כאב בטן. אתה שאמרת לה – בזכותה ובזכות הציפורניים שלה אנחנו כאן, כולל ח', ולא מעבירים לילה בנחת במיטה או בתחנה כשח' חוטפת מכות רצח ועוברת התעללות.
אתה רב פקד, לקחת את העניינים לידיים מיד, בצורה חלקה ורגועה, כשאיש הביטחון המבולבל שעליו התנפלתי פתאום בשדה הגיע איתנו ועם אבא של ח'. הבנת מיד משברי המשפטים הלחוצים שלי, שניסו להבהיר את מה שהיה הפרק הנוכחי בסיפור ארוך מורכב מלא פיתולי מגזר ומשברי נפש, להסביר איך הגענו לכאן עכשיו מארץ אחרת בלי שום כתובת לפנות אליה ומה הבעיה שאבא של ח' יקח אותה הביתה כמו כל אבא מסור שלוקח את בתו שחזרה מטיסה מחו"ל.
שום כתובת לפנות אליה, מלבד - ואת זה לא שיתפנו מתוך תקווה שזה עדיין יקרה, קו האוטובוס שיוצא לאילת משדה התעופה, וידיעה מעורפלת כלשהי ששם נוכל למצוא עבודה ומגורים במלון סוג ק' כלשהו ולהעלם, לחמוק מתוצאות הבריחה הפתאומית והסודית (בעצם כנראה שכבר לא) מאותה ארץ, גיוס הכספים ונטילת ההלוואות שלא ידענו מתי אם בכלל נוכל להחזיר כדי לממן את כרטיסי הטיסה, משהות באותה ארץ במקום עצוב נטול אהדה מינימלית לנשמות הטרופות שקובצו בו, מהורה קשה אטום ומפחיד במקרה שלי והורה מתעלל אלים ומסוכן במקרה שלה לחזור אליהם בארץ, ומעוד כמה כאלה. להתחיל לחיות כעצמאיות, בלי שמבוגר כלשהו יתמרן אותנו לשם או יכריח אותנו לכאן, בגלל שזה מה שנח ומתאים או נכון בעיניו.
אבל למרות ה-48 שעות האחרונות עברו בתכנונים ובהוצאה לפועל של תוכנית מבריקה ומרשימה מאוד בהתחשב בגילנו וביכולותינו, בכל זאת, כמו תמיד כשהתוכניות הכי מושלמות נופלות בגלל פרט אחד קטן קטנצ'יק, כך גם קרה כאן. כמעט לפני שעלינו למטוס, באותה ארץ זרה ולא נחמדה, ראו אותנו. וכל התוכנית הלכה לפח באותו רגע.
כשיצאנו לאולם מקבלי הפנים עדיין חשבתי שיש לנו סיכוי, למרות שח' מאחורי כולה ירוקה כבר מרוב מתח ובטן ריקה אחרי הקאות במשך כל הטיסה מרוב לחץ, חזרה ואמרה לי את מה שאמרה כל הטיסה – זה אבוד לנו.
כמעט יצאנו כבר מהאולם, כמעט הסתובבתי כבר לח' ואמרתי לה את רואה, הצלחנו בסוף,
כשפתאום ראיתי את ח' מחליפה צבע ללבן, ופעם ראשונה הבנתי את הביטוי ברכיים פקות כשאבא של ח' שם עליה את היד שלו, אותה יד שהכאיבה כל כך וגרמה לה לקפוץ בצורה לא מובנת כל פעם שאחת החברות במקום המעונה שהגענו ממנו כעת טפחה לה בידידותיות ובעדינות על השכם, שגרמה לה לסיוטים בלילות ולפחדים בימים, ואמר לה הולכים הביתה.
הם התחילו ללכת, ואני בלי להבין בכלל מה שאני עושה צעקתי אתה לא תיקח אותה! צעקתי וצווחתי בלי לשים לב לאנשים הנדהמים סביבי, שרק רצו לחזור בשקט לארץ ולאסוף את הדיוטי פרי שלהם. איש ביטחון הגיע, וניסה להבין על מה המהומה, הצלחתי רק לומר לו – הוא רוצה לקחת אותה בחזרה, אם הוא יקח אותה היא לא תצא מהלילה הזה בחיים!
וכך הגענו באותו הלילה לאותו שלחן, לאותו חדר, לעוסי"ת ולרב פקד שושן.
יש הפי אנד לסיפור הזה, סוג של לפחות במקרה של ח'. עד זריחת החמה נמצא פתרון, אומנם די צולע וכזה שלא החזיק מעמד יותר מכמה ימים, אבל ימים אלה הספיקו כדי לערב גורמים נוספים רחומים מגדילי ראש ופחות כבולים לביורוקרטיה, ולמציאת פתרון אחר. כמה שריפות בדרך עוד פרצו וכמה כיבויים הצליחו. היו משברים אבל גם נחמות. היום ח' נשואה ואמא, ונראה שלא רע לה. וזה הרבה יותר ממה שיש להרבה, כמו שהיא אומרת...
מוקדש לרב פקד שושן.
תוקן על ידי אחריבלותי ב- 08/04/2013 21:23:37
