למשה רבינו היה כאב שיניים?

ורק שלא יתברר שזה מכלל אותן השמועות שסיפרו ( ראה תפארת ישראל על אבות) על פני משה שהיו כפני רוצח. ולאחר זמן מתברר שזה תיאור וסיפור הלקוח מסיפורים אודות סוקרטס.( ראה נתן שפיגל  בספרו על סנקה). כלומר אימוץ סיפור על דמות ידועה מבחוץ והשלכתה על גדולי האומה.

אולי כדאי לבחון מתודה שכשהוא אומר "שמעתי" למי ולמה הוא מתכוין, ודרכו לגלות מה המקור. גם ייתכן שהסיפור מופיע בארמית במקורות פחות ידועים.

איני מכיר מקורות לסיפורים כאלו, אבל לדעתי מעניין גם לבדוק את תפיסת העולם והערכים המוצגים בסיפור.

יש כאן שני מסרים במקביל. האחד ראוי מאד, על השני יש מקום לפקםק או לפחות לבדוק את ההקשר.

א. הכל ה' עושה. זה בא לידי ביטוי במעשה המפורסם בגמרא על משפחת התנא ששכחו לשים שמן במנורה, והאב אמר: מי שאמר לשמן שידלוק יאמר לחומץ שידלוק, וכך היה.

כלומר מאחורי המערכת הטבעית של חוקי הבריאה שאנו מורגלים בהם ומתפקדים בתוכם יש מערכת יותר פנימית. וגם "מערכת" אינה מילה מתאימה. הכל רצון ה'. וברצותו דולק החומץ וברצותו השמן לא יבער.

ב. מה אנו אמורים לעשות עם הידיעה על ההנהגה הרצונית והניסית שמסתתרת מאחורי החוקים? האם עלינו להפסיק ללמוד את חוקי הבריאה, פיזיקה, כימיה, רפואה, כי הכל רצון ה'? ואם כן, האם לא נזרע בשדה כי אולי ה' לא ירצה שהזרע יצמח, ואם ירצה, זה יבוא גם בלי זריעה? וכן בכל דבר ודבר.

הרי היה מקום לומר שאדרבה, אם ה' גילה למשה עשב המרפא כאב שינים יש לפרסם את התגלית הזו למען כל הסובלים.

יתכן שהמסר הוא יותר מצומצם. כלומר, רק אדם בדרגה של משה יכול לזכות לנס כזה. ואדם בדרגה של משה לא אמור לפעול לפי חוקי הטבע כלל אלא רק לשאול מה רצון ה' הפרטי ברגע זה. וכנראה יש לו דרך לדעת זאת, אולי על ידי תפילה וקבלת תשובות.

אם נדחוק את הגישה הזו מאד נגיע לכך שהאדם שחי בדרגה כזו לא יוכל לעשות כלום בלי תפילה. כי האם רק לגבי כאב שינים חד פעמי צריך תפילה ונבואה? ומה עם ארוחת בוקר? האם על אדם כזה לבקש ארוחת בוקר, או לבשל בעצמו, או להרים עינים לשמים ולבקש מאבא שבשמים שישלח אוכל? מי שמכיר יכול לזהות כאן מעשה חסידי מפורסם שבאמת בו האדמו"ר ביקש משמים אוכל ומייד קיבל את מבוקשו.

אם רוצים, אפשר לתלות זאת במחלוקת מפרשים על גניזת ספר רפואות של שלמה בידי חזקיהו. לפי גישות אחדות, חזקיהו גנז את הספר כדי שבני אדם יצטרכו להתפלל. לפי הרמב"ם, הוא גנז את הספר כי הוא היה שגוי, והטעה את הבריות. כי אדם אמור לתפקד לפי הכרת הטבע והמדע, ורפואות הן בכלל כפי שאכילה בזמן הרעב היא בכלל.

כל מה שכתבתי אינו שולל כלל שנתפלל, ובמיוחד בשעת צרה. אבל ניתן לתפוס את תפקיד התפילה מול העשיה בשתי דרכים מנוגדות. אפשר לראות כאן שני מסלולים, ששניהם נדרשים מאיתנו. (יעקב לפני המפגש עם עשו התכונן למלחמה אבל גם התפלל). ואפשר לראות כאן רמות. לפי האדם ההדיוט, המעשה עיקר והתפילה היא דרישה נוספת כדי להגביה אותו, אותנו, שלא נטבע בחיים הטבעיים. לפי האדם הגדול, התפילה היא עיקר, וההשתדלות, כפי המיוחס לחזון איש, היא רק "עבור העצבים" שלנו.

בספר עצמו הוא ממשיך ומסביר שם לפי זה את הפסוק "אם שמוע תשמע... כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך", דהיינו שאם תשמע וכו' לא אשים עליך מחלה, ואם תאמר מה יש לחשוש? הלא יש לי סמי רפואה, לזה אמר 'כי אני ה' רופאך' ואני אמרתי לתרופה לרפאות, ממילא הפה שאסר הוא הפה שיכול לבטל כוחה.

נראה שהמחבר לקח מכאן לקח מוסרי גרידא שאל לאדם לבטוח בדברים שנראים חוקי טבע, כי גם בהם אי אפשר לתלות ביטחון מוחלט. אלא צריך לשמוע בקול ה' כי הוא יצר הטבע ובידו להפך הטבע ברצונו, וזה המסר של הקב"ה למשה. ממילא אינו ענין למסר של מי שאמר לשמן וכו', וא"כ אין מקום לדיון של כבוד מיימוני באות ב' (לפחות אליבא דמביא הסיפור, ויתכן שיש בו מסרים שהוא עצמו לא עלה עליהם).   

המקור הוא כאמור בספר משיח ה', דף עא, עמוד ב, דרשות על פרשת עקב דיבור המתחיל "או ירצה על פי מה ששמעתי".

הובאו דבריו בספר של הרב מוצפי, בשם הרב חידא בשם מדרש. לא מצאתי את המקור בחידא.