משהו ראה את אלוקים?

בס"ד

מבוסס על סיפור אמיתי
סנטר 1. עמדתי בדוכן העיתון החתמתי בזריזות מנויים, קבלתי פתרונות מילדים מחוננים וחלקתי מלא חופניים פרסים.
ושוב חזרתי ומכרתי ארגזים רבי מכר, וצנחתי בטעות על ערימות ספרים שהיו למעשה כסא חסר משענת.
שבוע הספר. ספרים מכל הסוגים. אנשים מכל המינים. ותייר יפני אחד שרכש אחר כבוד את הספר "אמן" מי יודע איזה כוונות הוא מכוון כשאוכל כעת סושי...
טאטוא אחרון נותר, כמעט סיימנו ואנו סוגרים. מותחים ידיים בסיפוק של שבוע, ומחניקים פיהוק, היום דווקא יש לנו עוד ערב ארוך. נותרנו קומץ בקומה התחתונה באולם הקטנטן, לארגן את הכיסאות בדממה.
עוד מעט תגיע קבוצת ילדים. ילדים עם חצי חיוך שסובל מנסים להרגיש טעם ילדותם האובדת. גופם כבר ככברה דקור בכל פינה. שפתים יבשות מציפייה שיגרה של הקרנות. המולה של חלוקים לבנים והכול נמרץ ילדים של מלחמה בכדוריות. מהחלונות הגבוהים של המערכת פקחו על המבצע ותרמו סכום כסף מיוחד. וכך שבוע שלם אורגן הכול לכבוד המסיבה. שום פרט לא נחסך על הכול חשבנו שחשבנו. ליצן שמח, כיבוד טעים, פרסים כבר יש, ולסיום נערוך הגרלה. והכול בעזרת ה' ידפוק. תסמכו עלי, הבטחתי האירוע יהיה מושלם וכולם ייהנו.
בלוני ההליום הירוקים והאדומים עטו וכיסו כמעט את כל התקרה, הממתקים נערמו, הכיסאות הנמוכים ניצבו מסודרים, והאורגן מעצמו נראה כי החל לזמזם. על השולחן המרכזי ניצבו להם אופניים מבריקות למרחק, עטופים בצלופן צבעוני. הערב הם יינתנו לאחד הילדים. ואת הפרסים הקטנים החלטנו להניח על הכיסאות הממתינים.
הבטתי בשעון כבר מאוחר. "היכן הפרסים?" צעקתי בקול רם. אף אחת מכל הצוות לא ענתה.
"הם עוד דקה באים ולמה לא הכול מאורגן?!" לא היה צריך יותר משתי שניות להבין. ניסתי להפעיל את אונות מוחי הימנית והשמאלית. פכרתי ידיים בלחץ.
"מה נעלם?" הסתובבו סביבי כולן מנסות לעזור לי לאתר את הלא נודע.
"נעלמו ה-פ-ר-ס-י-ם" אולי כעת יבינו את גודל האבדה. "התאדו, הרגע הם היו פה!" אחזתי את ידי על מותני וכולי אחוזת תימהון מלמלתי לעצמי "הם ה-י-ו, פה, פ-ה, הם היו"
ידיים זריזות הרימו את שסודר. עיניים חדות ניסו לבלוש ולחפש. ואני עברתי ארגז ארגז הרמתי הנפתי והנחתתי חזרה. אך אין קול אין עונה. דממה פינתה מקומה למבוכה וזאת כבר פינתה מקומה בפני קולות הילדים הבאים.
סדרנו שוב את הארגזים באיטיות של השלמה, חבל.
מתחתי חיוך רחב על הפנים, הם כבר עמדו בפתח. פנים חיוורות עגולות ורציניות ששואלות במבטים ללא מילים היכן אפשר לקנות עוד קצת כוחות כדי להיות בריאים. אחזנו בידיים הרזות והצבענו על האולם. הם סקרו את הבלונים הגבוהים והמבטיחים, את הכיסאות המצפים והאופניים הזוהרים והיו נרגשים.
"האופניים האלה" צייצה ילדה אחת כחושה וחמודה "האופניים האלה, הם שלי!"
"בובהל'ה." שמתי יד על כתפה.
"קוראים לי אמונה" מהרה לתקן.
"אמונה חמודה, תהיה הגרלה". אמרתי בנימה של חשש מאכזבה. "ילד אחד יזכה והוא יקבל את האופניים."
אך אמונה רק הרימה את עיניה השקועות חדדה סנטר עקשן ואמרה שוב "האופניים האלה, הם שלי!" והפעם בטון רציני. המוזיקה נתנה אות. וצלילי תקווה נשפכו באולם ולאט התעצמו לאנרגיות שיוצרות מעגלים. הילדים הונפו אל על, פתע גבם התיישר וראשם התרומם וחיוכים קטנטנים החלו לבצבץ בפיות המכווצים. הידיים והרגליים התנועעו בקצב מסרבים להרפות מהריקוד ולנשום. רק עוד כוח תן לרקוד. עוד ועוד עוד ועוד. שעה ארוכה חזרו ושרו וסומק נמסך בלחיים.
היינו חייבים להזדרז השעה מעט התאחרה. חיש מהר נכתבו השמות בפתקים מקופלים לקראת ההגרלה.
"שקט בקהל" בקש המנחה "ההגרלה מתבצעת כעת".
וילד נמוך קומה הוזמן לטול פתק מהערימה. הוא בחש וערבב בכף ידו החלושה והמנומשת את פתקי הערימה. ומסביב הכול עדין רוחש בוחש אנרגיות אך הילד לא שם ליבו אל כל הרעש וההמולה ושלף פתק אחר כבוד.
"אמונה" צועק המנחה "אמונה זכתה באופניים"
לא יאומן!
אמונה ניצבה לידי מחזיקה חזק בכף ידי. לרגע עמדה בהלם ואני עלצתי וחבקתי את אמונה הקטנה.
משהיא כבר שלפה מצלמה להנציח את הרגע כשרחש החל לעבור לפתע בקהל. קולות לא מרוצים "היי. אבל היה בלאגן".
"לא מוכנים, רוצים שוב הגרלה"
"אז למה לא הייתם בשקט" כעס המנחה בשקט שפתאום נוצר. אחר הסכים "נעשה שוב הגרלה".
מחאתי כאילו נבלעה בבליל הקולות ואמונה שאחזה את הכסא בפרקי אצבעותיה אחזה, ולא צייצה.
שוב הוזמן הילד הנמוך קומה בחש, ערבב בכף ידו החלושה והמנומשת את פתקי הערימה, ושלף פתק מקופל אחר כבוד. דממה הסתתרה. ובטקס רב רושם הפעם, נפתחו הקיפולים הקטנים אחד לאחד והוא קרא את האותיות הרשומות בעט כחולה על דף לבן "אמונה" הוא צעק.
לא היו יותר מילים.
אמונה רצה לאופניים נצמדה אליהם והייתה מאושרת.
כבו האורות. עזבו הילדים. נשארו רק כסאות הפוכים, בלונים משייטים, אורגן אחד מובטל וכמה פתקים עזובים. מיהרנו לארגן ולהשליט מעט סדר. יום אחרון שלנו בשבוע הספר. עלינו שוב למקום הדוכן, סקרנו אותו במבט של פרידה. ארגז טועה הזדקר והכעיס בדיוק מולי, התעקשתי להתכופף ולהשליכו לפח. מקום יאה למי שגמר את תיקונו. אחזתי את הארגז הסורר מתכוננת להעיף אותו ומהר. ואז מצאתי אותם. נחים להם בשלוות עולמים, ערימות של פרסים ערמומיים. שפשפתי עיניים והרמתי חבילה אחת ביד רועדת. סט שלם של גומיות, סיכות וקוקיות אדומות לילדות ג'ינג'יות, שחרחורת, או בלונדיניות שראשם שופע שערות.
ואני עדין מחפשת את אמונה כדי להתקרב וללחוש לה, שאני יודעת שעוד יהיה לה שער ארוך וסט הגומיות עדיין שמור אצלי.
ואמן, שהיא תשתמש בהם בקרוב.

תוקן על ידי בין_ובין ב- 01/05/2013 17:22:41