בית יעקב

את לוח נקי, שחור,
ולי גיר.
כמו פנקס למשורר את מדובבת אותי.
בגדייך היו כעיתונים על גופך התמיר,
אך את ראשך הגלוי הם לא כיסו.
קשים ואטומים הם העיתונים,
אך את משתקפת בהם, והם אותך מייצגים.
מצאתי אותם בפח, אפילו לא במחזור,
אז הלכתי איתך לגניזה הקרובה.
"אני אקנה לך חדשים", מיד הבטחתי לה,
"רק שבי כאן לצידי, וארשום לך המחאה".
אז באותיות וגם במספרים, כתבתי לה הכול, בעט כחול על אנשים אשר על שפת הים לרוב.
על אנשים שגם להם ספרים רבים-
בכריכות שונות, בצבעים שונים.
אחרי שעליו חתמתי, ו"למוטב בלבד" ברכתי,
שמתי לה את הצ'ק בכותל, לפיקדון.
אולי דווקא הוא לגניזה לא יזרק.