באשכול זה אני מצפה גם לדיון וגם לתשובות נקודתיות (נסיבתיות, היסטוריות, תקנות קדמוניות וכדו'). הרעיונות שאני מציג הינם בבחינת ווארטים, ואין בהם כדי לענות נקודתית, אם כי מעט נקודות למחשבה.
הסטוריה
ועד 4 ארצות אסר להדפיס ספרים. טעם האיסור היה כנראה חשש מפני תכנים בעתיים, חוסר פרופורציה בין תועלת הספר להוצאות הדפוס, שבדרך זו או אחרת הייתה נופלת על הציבור, וכדו'.
הפתרון שכבר אז הוצע, היה ה'הסכמות', אבל גם זה נאסר מחשש שהמחברים יצליחו 'להוציא' מהרבנים הסכמות בעורמה. הפתרון שהוחלט היה הסכמה מיוחדת מטעם ועדה כל שהיא שהיתה אמורה לבדוק את הספרים [אגב, אחת הסיבות העיקריות לצורך למצוא פתרון היו ספריו של ר' יצחק אברבנאל, שהם בהחלט פאר היצירה במושגים של הדורות ההם (כי קודם היו הרבה מחברים חשובים, כמו הרמב"ם, אבן עזרא, רלב"ג וכו')].
רבנים שלא נתנו הסכמות
ישנם רבנים רבים שגדרו עצמם מנתינת הסכמות, וגם אצלהם יש יוצא מן הכלל. למשל בעל הנודע ביהודה הכתיב/שלח הסכמה בחתימת בנו לספר 'אילת אהבים' (למהרא"ל צינץ, עמ"ס כתובות), ובה הוא כותב על הנדר להמנע מהסכמות, אלא ש"אדעתא דהאי גברא" לא נדר.
כמו"כ ניתן לראות בקלות שרבנים רבים לא נתנו הסכמות לספרים, כמו רוב גדולי החסידות (למעט רל"י מברדיטשוב, וההסכמות על ספר התניא שהן פוליטיות מובהקות כידוע).
ה'מסכימים' המוכרים לנו הם בד"כ רבני לבוב, ר' יוסף שאול נתנזון ור' מרדכי איטינגא, ר' עקיבא איגר, המהרש"ם, האדר"ת וכדו'.
מאפיינים
מעניין מאוד שבהסכמות רבות עד השנים האחרונות (גם הרב עובדיה היה משתמש בביוטי זה, בשפה עדינה יותר) ניקר שתפקיד ההסכמות לשכנע את הציבור לקנות. בהסכמות רבות ניתן לראות את ביטויים כמו: "ואני קניתי 5 עותקים מהספר" וכדו'.
שמעתי פעם שהגיע אדם (שקרוי בקהילתו 'רב') לר' שלמה זלמן אוירבך לבקש הסכמה לספרו, ענהו הרש"ז: "מטרת ההסכמות, שכל קהילה תכבד את רבה ותקנה ספר שחתם עליו. כיום, כל הסכמה מפקיע את הקהילה המפולגת מהרב החותם".
ספרים ש"אינם צריכים הסכמה"
תופעה נוספת היא כתיבת הרב עצמו, שהספר במהותו לא צריך הסכמה. המוכר הוא מכתב בעל החפץ חיים הנד' בראש ספר 'ארך אפים' (עם עוד המוני הסכמות מובהקות), ש"ספרי מוסר אינם צריכים הסכמה".
מעניין יותר הוא מכתב בעל הנודע ביהודה הנדפס(!) בראש שו"ת בשמים ראש, ובו ברכות ותודות על הדפסת הספר, תוך בקשה שלא להדפיס את מכתבו, בטענה שהמחבר (תלמידו, ר' שאול ברלין) הינו גדול בתורה, ולא ראוי שיביא הסכמות מרבנים.
כיום
למעשה, בולט מאוד, לפחות ברגשותיי, שקל יותר לעיין ולהסתמך על ספר, בין ישן ובין חדש, אם יש בו איזו הסכמה או מכתב מרב המוכר לי.
וכן, יש להזהר מעט מספרים נטולי הסכמות. ידועים לי על לפחות שני ספרי הלכה מהשנים האחרונות, עבי כרס ומרשימים מאוד שאין בהם הסכמות, וניתן להתקל בהם בבתי כנסת, ויש לזה סיבות מצערות ומזהירות.
מאידך, ההסכמות בד"כ ניתנות כמו צ'ק פתוח, הרבנים לא עוברים ברצינות על התוכן ונותנים הסכמות מבלי להתבונן הרבה [את זה חויתי מס' פעמים]. וגם כשכותבים על אדם שהוא מאור גדול, לא תמיד הם מדייקים.
מבלי להכנס לשאלות ה'איך', יש לי היכירות אישית עם אדם בשנות השלושים לחייו, שנכנס לכמה מגאוני ישראל וטען שהוא תלמיד של ר' משה הדגול – וכך היה שולח להם אגרות שלומים ומכתבי תורה בשם ר' משה, והיה מקבל תשובות מלאות הדרת כבוד בצורה הראויה לאחד מגדולי הדור ממש. ולמעשה ר' משה לא היה ולא נברא, והאברך הצעיר, שאני מכירו היטב ובודאי איננו גדול משאר האברכים בני גילו. והנה גאוני עולם היו בטוחים שהם מתכתבים עם הרב הדגול שאינו אלא אברך צעיר שלא ידוע כעילוי... – וכמדומה שק"ו בן בנו של ק"ו לתארים המובאים בהסכמות...
