הרב החסיד ר' שמחה בנט ז"ל
לא יאומן, הוא נפטר.
חבל שאין לי תמונה שלו להכניס כאן, כי הרי בני ברקים ובנהברקים-לשעבר ודאי יזהו אותו בתמונה אחת יותר מאלף מילים. אבל בדלית ברירה, אנסה לצייר קלסתרון לפניו ולמראהו. כדי שכמה שיותר יתפסו במי המדובר.
ר' שמחה המנוח, היה חסיד גור, נמוך, ממש בגובה של ילד, זקנו הלבן הנאה מרובע היה, ופיאותיו העבות מסודרות מאחורי האוזניים. מצח שטוח מרובע אדמוני וגדול היה לו. עיניים שובבות בורקות, מלא משובת נעורים ושופע חידודים לכל מי שנקלע לסביבתו. גם מבלי שהכירו קודם.
סביב ר' שמחה שרתה שמחה תדיר. בביהכ"נ; במכולת; ברחוב. בכל מקום היו לו הערות שנונות לכל אחד כקטן וכגדול, ובכל נושא. המכנה המשותף היה שעורר חיוך. בשנים האחרונות [בערך כ-20 שנה] היה מוטיב מרכזי בבדיחותיו – אודות זקנתו.
"איזה זקן חמוד" קראה אחריו פעם זקנה אחת... וכל הנוכחים צחקו.
ר' שמחה היה בעל חוש ניגון, וכשעמד בתפילות בשולחן המערבי בבעש"ט-שטיבל [פרט זה זכור לי מלפני כ-20 שנה או יותר. ולפעמים היה הולך למודז'יץ....] היה מנגן את המארשים בדיוק, ומורה באצבע לכל הצעירים ממנו על כל קנייטש. לפי סלסולי קולו ומאמציו להשמיע את הניגונים בקצב ובקול בשלמות, היה אפשר לשער שהוא אחד מהקאפעלע בביהמ"ד הגדול, או אולי במקהלה של ר' יענקל תלמוד... ונהרה עילאית היתה שורה על פניו אחרי ניגון מושלם, ולעומת זאת הראה פנים מחמיצות כלפי ש"ץ שזייף... גם זה בהומור ובקריצת עין.
לפעמים היה יוצא מביהכנ"ס ל"הכונעס'", וזה קרה לא פעם אחרי קריה"ת וההפטרה. כשהוא יוצא ממקומו כשהש"ץ מברך "על כסאו לא ישב זר", ואז היה ר' שמחה מזהיר באצבע את כל העומדים בסביבה "על כסאו לא ישב זר!", כמובן כולם חייכו...
לפני כמה שנים פגשתיו ברחוב ראב"ד במוצאי ראש-השנה. עבר שם באותה שעה רמקול שהכריז על לוויית אברך צעיר פלוני, המנוח עשה עצמו כמודאג לרגע, וכששמע שאומרים "האברך הצעיר" נשם לרווחה... והסביר לי שחשש שמכריזים על לווייתו שלו, אבל כששמע שנפטר אברך צעיר – נרגע, כי זה ודאי לא הוא. הוא זקן. כמובן קריצה בעין וחיוך... אבל הוא הוסיף כמה מילים נוספות של כובד ראש על מלאך המוות שלא שוכח אף אחד!
והנה פלא! השנה באותה שעה במוצאי ראש השנה התקיימה לווייתו שלו.
על הכתיבה.
