בס"ד
פרק א.היד שהכניסה את גווילי הסידור אל השק הפתוח פעלה במכניות. שניה לאחר מכן הכניסה גם צמד חולצות שבתיות.
"את חולצות השבת תלבש בימות החול. לבגדים חגיגיים תדאג לך כבר דודתך." ראש עייף הציץ עליו מן הארון הפתוח לרווחה, ובקול שהשתדל להיות עליז, הוסיפה אמו מרום כיסא העץ עליו עמדה, תוך כדי שהיא מגישה לו טלית קטן נוספת: "אחותי אמרה שכאשר תבוא, היא תתכנן לך מלתחה שלמה משלך, לא תצטרך להתחלק יותר עם אחיך בבגדים"
השפתיים נשארו חתומות. פראן ירדה מהכיסא באנחה והתיישבה לצידו של בן השתים עשרה, מלטפת את ראשו בתנועה מהירה, שולחת לעברו חיוך קטן.
"הי, יהיה לך טוב שם, ילד. תגדל כמו נסיך. אוליניו, אפשר לדבר איתך כבוגר נכון?"
הנהון קטן מצדו של אולה והעיניים הרציניות אף הישירו מבט, שפגיעות, תבונה ובגרות נמהלים בכחול העז, החף מכל ענן.
" אולה יקירי, בסטיאן ורקל יהיו לך להורים נפלאים. הם יתנו לך את כל מה שתזדקק, השכלה גבוהה, חינוך טוב, ועתיד מבטיח." את הכאב שהיה בקולה לא הצליחה לסתיר, תמיד היתה שחקנית גרועה. אולה הבין מתוכו גם את שלא נאמר. 'ולא את כל אלו אבא ואני יכולים להעניק לך, בן'.
היא קמה מהמזרן הרך וירדה מהעליה, לפני שיבחין בנה בנוזל שנתלה בין ריסיה.
אולה השתחל מבעד לחלון העליה, נקלט בין עניפיו המגוננים של עץ האלון רחב הידיים וגלש בתנועה גמישה על הקרקע המרופדת עלים. הוא בעט באבן קטנה שעמדה על השביל, בדרכו אל חורשת העצים הקטנה שבקצה הכפר. ריחם של עצי התפוז כמו הזמין אותו לשבת בצילם. סנאי קטן הביט בו בעיניים עגולות, ואולה דימה לראות בהן עצב, עמוק, לפחות כמו זה שלו. "איבדת את דרכך אל הבית, אל היער, סנאי?" רכן לעברו אולה "או שמא אמרו לך שעליך למצוא לך בית אחר?, החורשה הרי לא פחות טובה" לחש לו בקול אכפתי. הסנאי נבהל מעט מתנועת הקירבה ונעלם במהירות בין העצים.
"זה באמת כואב, סנאי!, אני מבין אותך." המשיך לדבר אל סבך העצים, משעין את ראשו על גזע העץ, מסרב לשאוף את ריחם העז של התפוזים שממעל. "הרי איך יכול להיות שבשביל בית אחר, טוב יותר עבורך כפי שמתעקשים לטעון, ועתיד מבטיח ככל שיהיה, מוכנים הוריך לשלוח אותך לצמיתות אל הדוד העשיר מהעיר? " בידו, ילד בן שתים עשרה בסך הכל נתונה האפשרות להוציא בכבוד את משפחתו מחיי עוני. בסתר ליבו הוא יודע זאת ומבין זאת. אך האם בשביל חיים טובים יותר מוכנים הוריו להפקיר אותו? את הילד שלהם? לוותר על בנם? האם הוא מכביד עליהם? הן תמיד השתדל להיות ילד טוב .אלפי השאלות שבמוחו ריצדו מעליו בסימני שאלה קטנים וגדולים. מסחררים, תובעניים. הדמעות סימאו את עיניו של אולה, וצבעיה רבי הגונים של החורשה בשעת דמדומים נטשטשו לשחור אחד גדול. והוא נרדם, טומן את פניו בין ברכיו.
***
בחוץ עוד היה חשוך כאשר העירה פראן את אולה. דגדוג מתחת לסנטר כמו בכל בוקר והילד פתח את עינייו. היא הגישה לו קערת עץ גס גדולה וספל מתכת מלא במים, ודיברה בשקט על מנת לא להעיר את ארדיאס, בנה הבכור, שחלם את חלומות הבוקר האחרונים.
"הבגדים שלך מוכנים כאן, התלבש בזריזות. אני יורדת להכין לך חלב חם. הכנתי הבוקר את הפשטידה האהובה עליך. היא עוד חמה, אז שוב, הזדרז ורד. אבא הלך למצוא עגלה." היא דיברה מהר, כמו שהיא עושה בכל פעם שהיא מתרגשת. מוחו המנומנם של אולה הספיק בקושי לעקב אחרי המילים וכבר היתה אמו ביציאה מהעליה מוסיפה עוד מספר הערות לפני שהיא נעלמת במורד המדרגות.
אולה בחן את הבגדים המונחים על הכסא הקלוי קש, שליד המיטה. בגדי השבת הנאים ביותר שלו נחו שם, מקופלים בדקדקנות.
חמש דקות לאחר מכן ישב אולה על יד השולחן. הבעת פניו משתדלת להיות אדישה. הוא לוגם באיטיות מרבית מספל החלב החם שהתאמץ להרגיע את הרעד שבתוכו ללא הצלחה יתרה, מושך את הזמן ככל האפשר. הוא מיקד את מבטו באמו, השוטפת כלים בתנועות אוטומטיות כמעט.
כאשר בתחתית הכוס נשארה רק שכבת הסוכר, הוא הסיט את עיניו בכח מהשיש הנמוך, מעביר את מבטו על הבית הקטן שלו בפעם האחרונה. הקירות המחופות בלוחות עץ המדיפים את ריחו של אלון עתיק, המדרגות החורקות המובילות אל עליית הגג, שכבדרך קבע מונחים עליהם חפצים בדרכם אל העליה, ממתינים למישהו שיבוא ויטול אותם למקומם. הסלון הקטן שכל אחת משלושת הספות שבו הובאה ממקום אחר, והעניקו לסלון החשוך כמעה, מראה עליז וצבעוני. ושוב אל קיטון המטבח ואל אמא השוטפת כעת כלים.
פראן הרגישה ככל הנראה במבטים שנעוצים בגבה והסתובבה אליו כשהיא מנגבת את ידיה בסינרה הצחור. "אולניו, לא נגעת בפשטידה כלל! לא נורא יקירי, הנה, אני שומעת את אפני העגלה החורקת של מוזס. אביך חזר". היא חייכה אליו, על אף שגוש בגרונה ביקש לחסום זאת, וניגשה לקשור את קישוריו של צווארונו לפפיון נאה, התפיחה מעט את השרוולים הדהויים, אחר התרוממה ונשקה לו על מצחו.
קיטון המטבח הצר האפיל מעט כאשר דמותו הרחבה של לימאר טרסדיאן נראתה בפתח, את הדמעות שלו הוא כבר לא הצליח להסתיר. בתנועה מהירה ורחבה הוא ניגב אותם בשרוול חולצתו, מקווה שאולה לא הבחין בכך. הוא ניגש אל בנו, מניח את ידיו על ראשו ומברך אותו בלחש. חבילתו הקטנה של אולה עברה ידיים, ולימאר הכניס אותה אל העגלה שחיכתה בחוץ בסבלנות ביחד עם מוזס, העגלון טוב הלב, הגר בקצה השני של הכפר, על יד החורשה.
שלום אחרון לאמא, שנופפה במטפחתה הצחורה, ולגיטן שהתעוררה ועמדה מרעידה בחלוק הבית שלה, בפתחו של הבית. והעגלה החבוטה יצאה לדרך, מותירה ענן אבק המטשטש את אמא, גיטן, הבית, הכפר הקטן ומסכת חיים ארוכה מדי בשביל ילד בן שתים עשרה.
***
פרק ב.
אולה ניסה להדביק את פסיעותיו הגדולות של לימאר, הפוסע בעקבות המשרת הצעיר שהוביל אותם בהתרגשות מה. כשהוא בוחן את אולם הכניסה המרוצף שיש משובץ שחור לבן, ועמודי נחושת תומכים בתקרה הגבוהה ומוארים באורות צבעוניים, הפכה המשימה למורכבת מעט. הכל היה יפה כל כך, מפואר כל כך וגדול כל כך, שאולה מצא את עצמו נאלץ לרוץ לאחר הדקות בהם נעמד מוסמר למקומו, בולע בעיניו את העושר, ושואף לקרבו את הרחבות, אחר דמותם של אביו והמשרת שנעלמו במסדרון הימני.
המסדרונות הארוכים היו בלתי נגמרים. שטיחי הענק שחיפו על הקירות היוו פיתוי לעצור ולהסתכל. ואכן, כאשר עברו במסדרון שנברשות הקריסטל הנמוכות שמעטרות אותו משוות לו גון סגלגל, ושטיח קיר ענק המתאר את אחת הקרבות הגדולות יותר מימיה של כוזר, ואולי אפילו מימי המלך יוסף, נענה אולה לפיתוי הידידותי שהציע לו שטיח הקיר ונעצר לבחון בדקדקנות את המלאכת המחשבת הרקומה.
יד רכה הונחה על כתפו, ואולה גילה לחרדתו שהוא נמצא לבדו במסדרון ואילו אביו נעלם. הוא הסתובב בבהלה וראה משרת מבוגר מחייך חיוך מבין. חיוך שאמר כל כך הרבה שבאולה גמלה ההחלטה להרשים את המשרת המבוגר שהציע לו ידידות במקום הזר, אף בלי להכיר אותו.
בראשו צפו בצליל עמום משפטים נושנים מהביקור הקודם של משפחת טרסדיאן בבית מקאן. הזהרות חוזרות ונשנות של אמו והוראות אין ספור הלמו בראשו הכואב ממילא.
הוא היה אז בן שש. אולי שבע. ילדון קטן שישב בנימוס על יד השולחן בדיוק כמו שהסבירה אמא. דודה רקל אז שיבחה אותו על פני יתר אחיו, ואמא לחשה לארדיאס שילמד ממנו. הוא היה נרגש מהמחמאות ובמוחו הילדותי הבין שכדאי לו להתאמץ להרשים. דוד בסטיאן הורה אז לחלק סוכריות לילדים שהתנהגו יפה והוא קיבל הראשון. כמה היה גאה בעצמו אז, בסתר ליבו. עכשיו הוא כבר לא בטוח שגאוותו המטופשת עד כדי גיחוך והמאמץ להרשים היו נבונים. אילולא הם לא היתה מגיעה ההצעה ההיא של דודה רקל, שאבא ואמא דיברו עליה באותו לילה קר, לאחר שספרו את שקי החיטה המועטים שנותרו מהמגפה שפקדה יותר ממחצית משטח השדה.
אבל עכשיו מתחילה תקופה חדשה, וגורלו נמצא כאן. מוטב שיזכור זאת. וכך שכח הרצון לתת הזדמנות לחיים טובים, עצם אולה את עיניו, בלע את רוקו פעם ופעמיים ונכנס פנימה, אל הטרקלין רחב הידיים.
על כורסאת עור גבוהת משענת , מתופפת קלות באצבע המורה על ידית מרופדת אדום, ישבה רקל. שברירית מאי פעם. חריצי עיניה העמיקו חדור מאז ראה אותה אולה. והכאב, של אם שאיבדה את בנה הנותר לה, השתקף בתוך מסגרת הצבע של העין.
במרכז החדר עמד בסטיאן, לבוש בבגדיו הרשמיים, כל כולו אומר מצביא קר, והוא לוחץ ברשמיות רבה את ידו של לימאר.
כאשר נכנס הנער, הפנו לעברו השלושה את מבטם. אולה קד קידה שהשתדלה להיות יציבה. הוא התנדנד מעט על מקומו, חש את החדר מסתובב באיטיות סביבו. ורק ידו האוחזת של המשרת המבוגר עצרה אותו מלמעוד. הוא הרגיש את עצמו קטן ומגושם מאי פעם. הדמעות איימו לצאת והוא הבין שהוא מוכרח להתעשת. הוא לקח נשימה עמוקה והתקדם לעברם של הגברים.
לימאר ליטף קלות את ראש הילד. זיק של חוסר שביעות רצון חלף בין עיניו של הדוד. ואולה הוריד את מבטו.
העסקה נסגרה. אביו נפרד ממנו במילת ברכה רשמית משהו, ונעלם, לוקח עימו את תיקוות הבן האחרונה.
כיסא הובא ורקל הזמינה את אחיינה האהוב לשבת. הרכות שהיתה בקולה הרגיעה מעט את הסערה שאיימה להטביע את ליבו. עכשיו גם בסטיאן היה נינוח יותר. דודיו הביעו התעניינות על הדרך שעברה ועל חייו עד הנה.
רקל הורתה למשרת העומד מספר סנטימורים מאחוריה, להגיש לילד כוס משקה קר. ומיץ תפוזים סחוט הוגש לו בגביע כסף מאורך. גרונו היה יבש, ואולה קיבל את כוס השתיה בתודה.
האביר מקאן הביט בשעונו, וקם לאות שתם זמנו ועליו לשוב לארמון. הוא הודה ברשמיות לנער הנבוך שמולו. והביע את תקוותו שעוד ישובו ויפגשו בשעות הערב. אז יבחן שר הצבא את אחיינו הבא מן הפרובינציה, היכן אוחז הוא בלימודיו, ועד היכן ידעיתו משגת.
אולה נשאר לשבת, מקשיב בפה פעור לתיאוריה הרכים והצבעוניים של רקל. קולה השקט ושפתה הקולחת הקסימו אותו .סיפוריה על החיים בארמון מקאן נשמעו עבורו כמרתקים יותר ממה שחשב. אך יחד עם זאת הפחידו אותו לא מעט. האיך ידע הוא, בן הכפר הפשוט להסתדר עם תככי הארמון שהסתתרו בין סיפוריה של הדודה? האם יוכל לדלג מעל כל הפערים שהכתיבה לו התרבות העממית ממנה הגיע?
גם כאשר עזבה רקל את הטרקלין הנאה, אל עבר חדרי השינה, לנוח מעט, עקב כאבי הראש שתקפו אותה לאחרונה ואינם מרפים. לא לפני שהורתה למשרתים לדאוג לנער ולהורות לו היכן נמצאת מערכת חדריו. עוד נותר אולה לשבת שם, מביט מבעד לחלונות הענק הקרועים לכל אורך הקיר שמולו, בוחן את הגן המרהיב הנשקף בעדו. מהורהר ומבולבל. תוהה מה צופנים לו חייו.
***
המשך יבוא בעז"ה...נשלח מהאנדרואיד שלי
