הקדמה
בעקבות אשכול סמוך, העוסק בנושאים שונים הקשורים לסמכות הלכתית מול אנרכיה וחקר האמת ברמה הטהורה, שלמרות היותו מעניין וחשוב מאוד ובפרט בפורום זה (אע"פ שמשום מה, לא ניכרה היענות רבה בין החברים) נועד הוא להתפזר ולגלוש לנושאים צדדיים.
על כן רציתי לפתוח דיון בנושא קטן ומהותי, העומד לפני כמעט כל מח"ס ועורך שמכבד עצמו, והוא שאלת השורה הפופולארית במגזרים מסוימים, המתיימרת לפטור את המחבר משאלת הפסיקה על פי תוכן הספר – בטענה כאילו כל מטרת הספרא, אינה אלא "לפלפולא בעלמא", "עד שיסמיכו לזה גדולי הדור" וכדו'.
אציין, שישנו דיבור בנושא בהקדמת אחד מכרכי שו"ת אז נדברו (כנראה חי"ד), אולם לצערי אין הספר לפניי כעת.
(חשוב לציין שמבחינתי, אינני עוסק בשאלת סמכות גדולי הדור; במאמר זה אני מניח שאין סמכות כזו, למרות שהדברים ראויים לדיון בפנ"ע. כמו"כ אני עוסק רק במי שמכריע כראוי, לא בספרי פלפול נשים-נזיקין שלרוב אינם מקיפים, או במי שיודעת נפשו שאיננו דובר אמת וכדו')
גישות שונות
בתקופה האחרונה ערכתי מאמר עיוני-הלכתי ושלחתיו לרב מוכר, עם הערות הענייניות קיבלתי מאותו הרב נזיפה כלשהי על כתיבת השורה המתנצלת בפתיחת הדברים (כאן המקום לציין שאינני רב או פוסק בשום מובן, וכתבתי את השורה בשביל אלו ששלחתי אליהם לביקורת ואינם מכירים אותי, שעלולים לחשוב שאני פוסק הלכה ובכך להימנע מלבקר את דבריי).
לדברי אותו הרב, לא נכון לציין את הנתון הפוטר דווקא משום שאין בו תועלת. לדבריו, אם היו הדברים טובים ונכוחים – הרי שגם אם הכותב קטן הוא וחדל אישים, יתקבלו דבריו; ואם לאו – אפילו יהיו יהושע בן נון, לא צייתינן ליה. בהזדמנות זו סיפר לי, איך שהוא עצמו פירסם לאחרונה מאמר החולק על שניים מהמכונים "גדולי הדור", בטענה שאדרבה, אם יוכח על פניו – הרי יחזור בו; כי איזו תועלת יש ממלחמה על כבוד ו"קבלו דבריי".
"גישת 'גדולי הדור', המקובלת במגזר החרדי", הפטיר אותו רב. "היא הגורם לכך שכבר אין כמעט פסיקת הלכה, אלא צייתנות וצטטנות. בוודאי ישנה מעלה לברר ולחקור, וראוי להתייעץ עם ת"ח גדולים ככל האפשר, אבל ביטול כל כלי אחר בעולם ההלכה, הוא רציחת המושג 'פסיקה'".
עד כאן הסיפור.
למותר לציין שגישה זו אמנם מופיעה במסכת אבות (ד,ח): "ואל תאמר קבלו דעתי, שהן רשאין ולא אתה" (כלומר, חבריך ראשים לקבל את דעתך, אך יכולים גם לחלוק עליך). למשנה טקסט מחייב, ניתנו פירושים שונים, שהבולט מהם בנדונינו הוא פירוש הר"י אלשקר (עי"ש). כמו"כ, זכורני שהג"ר מנשה קליין היה מרבה להשתמש בדברי המשנה בכתב ובע"פ.
מאידך, גישה זו מאוד לא פופולארית. רוב הפוסקים שהכרנו – בדורינו ואלו הידועים לנו מההיסטוריה – היו עקשנים לגבי פסיקותיהם והשקפותיהם; מחלוקות הלכתיות נגררו לכדי חרמות, שריפת ספרים ונידויי קהלים גדולים (אחד הסיפורים הפיקאנטיים, "קונטריס על עניין שבת החתונה", נד' בשנים האחרונות ע"י מוסד הרב קוק). גם אם נתקיים לאחר זמן רב ויקר מדיי, "ואת והב בסופה", לא קרה כך ע"י חזרת אחד הצדדים, פשרה הלכתית או שמיעה ניטראלית (כמדומני שעל בעיית הגישה הסובייקטיבית והשיפוטית של מנהיגי הדור, מבכה ר' חיים רפפורט במכתב ששיגר למהר"י אייבשיץ – בו הוא מנמק מדוע איננו מוכן להמשיך לדון במחלוקת עמדין-אייבשיץ הידועה).
מקורות בספרות הכתובה
במובנים רבים, אינני מסוגל לקבל לחלוטין את נזיפת אותו רב, משום למעשה, תופעת פסקי הלכות שאינם מנומקים – שהתקבלו ע"י גדולי הת"ח שבדור – מקובלים כבר מימות הראשונים.
בידינו המוני חיבורים קטנים שאינם אלא פסקים קצרים ובלתי מנומקים (וחלקם בהחלט תמוהים וראויים לדיון רחב, אם היו מופיעים בבמה אחרת). כמו"כ, תופעת צידוק ונימוק דברי מי שנחשב לרב גדול (אפילו באותו דור, או בהפרשים קטנים), נפוץ מאוד בספרות השו"ת (בנושא פסקי הלכה בלתי מנומקים, ראה הסכמת ר' מיכל ברניקר לספר "הליכות ישראל").
אין ספק בקיומן של תופעות הפוכות, שמחבר מתעקש לחלוק על רב גדול – ראשון או אחרון, בדרך לשיטתו המחודשת – אך לרוב מדובר בתופעות חידוש קיצוני, הכוללות התנצלויות רבות מצד המחבר והתנצחויות רבות מצד חבריו (וראה משכ"ב בשו"ת משיבת נפש ח"א, סוף סימן טז).
בעיה נוספת, שמשמעותית יותר בדורנו היא החקירה והחידוש המסונכרן עם המדע המדוייק, לעומת קנאות הלכתית והסכמה פסיקתית לכלל הציבור. כלומר, פעמים רבות ישנו קצר או אי הבנה בין עולם הכרעת ההלכה לבין צעירי הפוסקים המחדשים בעזרת סימוכין מדעיים.
קשה מאוד לצפות מכל הדתיים שבדור לשנות את מנהגיהם בעקבות מחקר הלכתי התומך ברב צעיר כשלהו (לדעתי זה גם לא תמיד ראוי). ולכן בשלב זה מתנהלת הדת בהכרח על פי גדולי הפוסקים, לפי פסביקותיהם – מבלי להתחשב באמת – משום שרוב הציבור לא נכנס לעובי הקורה; ואם נכנס בנושא אחד, לא ייכנס בנושא אחר.
לבעיה זו ישנו ממד פסיכולוגי, שחלק מהציבור הוא משימתי (מניע), ולדעתי רוב המצליחנים-למדנים של העולם החרדי הם משימתיים, הדרך שלהם להגיע להכרעה היא ציות ומשימתיות. שאלת הניתוח ובירור האמת היא במקרה הטוב שלישונית ובפחות טוב – תיאורטית.
מאידך, ברור שישנה בעיה קשה של שיקול דעת. למשל, שיקול הדעת של פוסקי הכשרות היה לשחוט זבו, מכיון שאחוזי הטריפות שלהן קטן – למרות שאלת המסורת עליהן, שלא הוכרעה כראוי (זכור לי שכשנה לפני שהתפוצצה הפרשה, בתשס"ח, נכחתי בדיון עם אחד מגדולי הפוסקים בתחום שהתעקש שלא אלה הבהמות המסופקות. לאחר שנה הוא הודה שרצה להתחמק מהשאלה).
ניהול חיי הלכה בדרך הסמכותית, מיקל מאוד על האיש הפרטי אבל לפעמים בלתי אפשרי לפוסק-הקטן. ביצוע חסר שיקול דעת, עשוי להוביל לבעיות גדולות מאוד, לפעמים יותר מחילוקי דעות ושמיעת "רבנים קטנים".
תהייה נוספת, ביצועית, על הגישה הסמכותית, היא אודות חובת האדם המחדש להציג את דבריו לפני גדולי הדור. עד כמה מוכרח האדם לכופף עצמו או להשתדל לקבל גיבוי מגדולי הדור; מאידך, עד כמה אסור לאדם לעמוד מאחורי דבריו, במידה שגדולי הדור החליטו נגד דעתו (במקרה שניתן לסבול דעות שונות מבחינה תיאורטית, או אולי בדורות הבאים). אאל"ט, רבנן קשישאי לא נמנעו מלפרסם פסקיהם, גם אם לא התקבלה שיטתם. כעת זכור לי שו"ת עין אליעזר, חאה"ע סוף סימן א.
שאלה נוספת, הלכתית ועקרונית, האם מותר לאדם לילך כסומא בארובה ולעקור עיני חבריו; וכי אין חובה להביע דעה, כל עוד היא ברורה ונכונה, לפני כל יודעי דת ודין?
הנהגות מגדולי הדור
ביחס לשאלה, מהי דעת גדולי הדורות בנושא הסמכותיות ההלכתית? נראה שכמה מהחכמים העדיפו לא לכפות את עצמם על הזולת.
לדוגמה:
שו"ת רדב"ז ח"ד סימן אלף רנח: "עוד תעיד אליו משמי ותראה לו כתב זה שהפירוש אשר עשה הוא טעות מפורסם בפשטי הכתובים והוא פנים שלא כהלכה וימשך ממנו הריסה בדת אם רוצה לחזור בו מוטב ואם לאו תשלח לי קבלת העדות הזה וגודא רבה אשדי עליה כי אם היה כותב אלי הייתי מוכיחו ומכריחו ומבריחו עד חרמ"ה. אבל עדיין לא ראיתי כתבו אין דרכי לישאל לאין דורש ומבקש".
שו"ת מהרלנ"ח סימן קל: "מפני השלום ואהבתי אהבתך אשיב על דבריך שתפסת עלי כי מששת את כלי על דבר הגט השלוח משם, ולולי כן הייתי מחריש כדרכי תמיד כי אראה בשער משיב על דברי מראש ועד סוף בדברים שאינם נכוחים בעיני ונוסף על זה אופן סדור דברי המשיב כמתגדל עלי, הנני רואה ושותק ואהי כאיש לא שומע, כי להעמיד דברי איני חושש, לקיים צוואת התנא 'אל תאמר קבלו דעתי', וגם בענין הזה בעצמו ככה עשיתי כעת, כי קצת מדבריך לענין דינא נכתבו אלי משם מאיש לא כערכך, ועוד נטה יד לשונו עלי בעזות ודבר כרצונו והגדיל, וראיתי דבריו ונעלבתי, שמעתי חרפתי ושתקתי ושמחתי. אמנם עמך האח אבטל דעתי לסבה הנז' ואשיב על כל דבריך בקוצר לענין דינא, ואולי גם כן ארמוז אגב על כל עקיצותיך עלי".
הנהגה זו, מופיעה פעמים רבות בשו"ת שרידי אש, שהמחבר איננו מסכים לפנות לאנשים ע"י זרים ששולחים אותו. הוא מפרט שאי"ז כבודו וכבוד הנמען.
לגבי כתיבת הפטור מפסיקת הלכה, כתיבה זו מופיעה בכרכים הראשונים של שו"ת משנה הלכות (א-ב), אולם בכרכים הבאים הוא מתכוון לפסוק הלכה – כמו ח"ח, שבחלקו עוסק בתקנת העירוב, ומתבטא בכ"מ הצער שכביכול אין לו זכות לפסוק הלכה – אולם עד כמה שידוע לי, לא מופיע בשום מקום שובר לכתיבה הכוללנית שבהקדמת ח"ב.
עוד אציין, שאומרים בשם הגרי"י קנייבסקי זצ"ל, שאלו שכתבו שאין מכוונים לפסק – התקבלו דבריהם להלכה, ואותם שתקעו עצמם בהלכה – לא הצליחו; ומייתי ראיה מספר פמ"ג. אלא שיש להבין את כוונתו, אם אינהכ סותרת מ"ש בסוטה (כב.): "דא"ר אבהו א"ר הונא אמר רב: מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה? כי רבים חללים הפילה, זה ת"ח שלא הגיע להוראה ומורה; ועצומים כל הרוגיה, זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה".
מה דעתכם?