לפני כמה שבועות באמצע שיעור שדרש תעסוקה, חשקה נפשי בכתיבת קטע מילואים.
התייעצתי עם מעללו והיא יעצה לי לכתוב קטע זה,היא בערך כתבה אותו איתי יחד.
אשמח לתגובות הערות והארות.
והנה הוא לפניכן:
יום צער היה זה לכל תושבי כוזר.
יום בו הממלכה כולה לבשה יגון ובכי רב נשמע ברחובות, לא, אף אחד לא הלך לעולמו השבח לקל אך המקרה היה
מצער. מאד.
כל דבר שקורה בבית המלוכה נוגע ללב כל כוזרי נאמן. כל נסיך שנולד יום שמחה וששון הוא לממלכה כולה. כשנסיך
הכתר איסתרק ואחיו הנסיך מיכאל נעלמו, הרגיש כל אחד כאילו בנו שלו הוא שנחטף. ועכשיו, כשהדבר נוגע למלך...
מה יהיה על מלכם האהוב?
זה קרה שלשום כשהוקש המלך על ידי נחש ארסי מסוכן בבר המצווה של אלכסנדר לבית סטזדיראן. לאביו של זה
האחרון- האביר דאלו סטזדיראן חרה הדבר מאוד, והמצפון שלו געש ודקר בו בלי רחם, שהתקרית קרתה באירוע של
בנו- אירוע שהוא אחראי עליו, ואם מישהו הצליח להתנקש במלך, משמע שהאירוע לא היה מאובטח דיו. כשהתחילה
התקפת ההצטננות ולקח עובדים חדשים, היה צריך לבדוק אותם יותר, לעקוב אחריהם יותר, ורק אחר כך להחליט את
מי לקחת ואת מי לא.
רגשות האשמה מפעפעים בו והשמחה בשמחת בנו לא הייתה שלימה מן הרגע שהוד מלכותו נפל מכיסאו. לא ידוע
מאיפה הגיע הנחש, אבל תחושתו אומרת לו שזה קשור לאחד מהעובדים שלקח כתחליף לעובדים הקבועים שלו. אפשר
היה למנוע את הצרה הגדולה אם רק היה מקשיב יותר לאנשי משמר הארמון! מדוע הכניס את ראשו שלו לעניין? למה
התחשב רק בחוסר הזמן? למה החליט בעצמו דברים משמעותיים שכאלה? זה הפריע לו, הפריע ביותר, וכאב לו כמו
שלא כאב לו מעולם, אם הוא לא לוקח בחשבון את הפעם ההיא שבהיותו חייל צעיר ירה בטעות על חייל כוזרי אומלל.
הכל רובץ עליו, כבד, הוא נקרע בין תחושות האשם לבין השמחה הגדולה שהנה, בנו נכנס תחת עול מצוות.
אך לאף אדם בעולם לא כאב הדבר כמו לכלת המלך, נרמה גאד. כשבעלה יחלאל נפטר שדכנים רבים דפקו על דלתה
וניסו את כוחם בשידוכים משידוכים שונים, אבל היא דחתה אותם, היא לא רצתה להתחתן. היא פשוט לא הרגישה
שהיא בנויה לנישואין מחדש.
כשגיסתה נפטרה ואחיניה נשארו יתומים, לקחה אותם תחת חסותה ועזרה לאחיה- האביר סטזדיראן לחנך אותם, כדי
שלא יגדלו ללא משענת בסיסית.
והנה לאחר 15 שנה, בא אליה האביר דיליאבר עם תחינה שתקבל את ההצעה שבידיו משום שמדובר על מועמד חשוב
ומכובד ביותר שבעצמו מעוניין בשידוך, וזה לא פחות ולא יותר מאשר המלך בעצמו! זו בהחלט הצעה מכובדת
וחשובה, אבל היא לא מסוגלת לחשוב על חיי נישואין ללא יחלאל! מצד שני, העניין הוא לא רק בנישואין עצמם, אלא
בצורך לממלכת כוזר במלכה, באמא מציאותית לילדים הנסיכים, צורך באשה למלך, פשוט אשה, שתעמוד מאחוריו
ותשמע ותדרבן ותקשיב, אין הרבה אנשים שיכולים לעזור למלך הארץ בתועלתיות פשוטה כזאת. נכון שבנתיים
הנסיכה טור מבצעת את תפקידיה של המלכה יהי זיכרה ברוך, אבל היא תתחתן בקרוב עם בן האביר, רובן מן הגי
בעזרת הבורא ואז אי אפשר ללא מלכה. צריך מישהי שתוכל לחנך את הנסיכים היתומים, מישהי שתתמוך במלך ,
לעודד אותו כשבניו נמצאים במקום עלום ולא נודע. וזאת אמורה להיות היא.
"המלך בוטח בך הגבירה סטזדיראן" אמר לה מושל מחוז המרכז תול כדי שיכנועו, "הוד מלכותו בטוח
שהגבירה תצליח בתפקידיה בתור מלכתה הבאה של כוזר. מלכנו ירום הודו שמע את שמעך שיצא
למרחוק על החינוך הניכר טוב על הילדים אשר תחת חסותך-ילדיו של הבק. המלך מאמין בך שתצליחי
ועל כן מבקש ממך להעתר לבקשתו, אך גם לא רוצה שההחלטה תעשה בכפיה, ונותן לגבירה את הזמן
לחשוב על כך". היא חשבה כמה רגעים טרם ענתה "מסור נא למלך את תודתי על האמון שנתן בי וצרף
אליה את תשובתי לעת עתה שאחשוב על כך ואשלח את תשובתי בהקדם האפשרי".
האביר ביקש, ביקש בצורה הנאותה. ביקש, לא דרש, והיא הסכימה.0
כבר באותו ערב הם נפגשו. נפגשו פעם ופעמיים וכבר בפעם הראשונה היה ברור לשניהם שהמלך אכן ידע טוב במה
הוא מתעניין וראו במוחש את השגחתו הנפלאה של בורא העולם בכך שאחייניתה נרשמה באותה רשימה שהוגשה
למלך.
ועכשיו, אחרי ההכשה הנוראית והמצב המעורפל כל כך אין היא יודעת מה יהא על חתנה, מה יהא עליה, ובעיקר מה
יהא על הנסיכים? מי יחנך אותם? המשרתות? עם כל הכבוד לכל אומנת ואומנת ולכל מחנך ומחנך של כל אחד
מהנסיכים, והכבוד ניתן, צריכה להיות לילדים- בניו של המלך, דמות שתהיה אמם, אמא של כולם יחד, מישהי
המשותפת לכולם שתהיה להם לאם, שתבין, שתכיל ותהיה שם בשבילם הכי שאפשר למלא את החסר.
הרעל היה חזק ביותר ויש להודות על עצם הצלתו של המלך, זה לא היה מובן מאליו. אכן, הרופא המלכותי הציל את
הוד מלכותו ממוות שהיה עלול להגרר מרעל זה, והוא אף אומר שיש סיכוי שיתעורר מלכם, אך למרבה הצער, לא
נראה כי רב סיכוי זה...
ולבינתיים קשה לה! הדאגה מכרסמת בליבה מבפנים וזה כואב. כשליבה נאכל מבפנים זה מציק, זה קשה, זה כואב,
כואב מאוד.
היא חוששת, חוששת מה יהיה עם המלך. חוששת מה יהיה עם הנסיכים, חוששת לחינוכם. ולכאורה למה לה לחשוש?
הרי עכשיו מי שאחראי עליהם הוא הוד מעלתו העוצר! ובכל זאת, דווקא זו הסיבה. ידוע לה שהמלך לא מחבבו ולא
סומך על האביר דיאלידאן בעיניים עצומות. המלך לא ישמח ואולי אף יצטער אם ידע שהאחראי הישיר לחינוך ילדיו זה
אדם שהוא לא נותן בו אף טיפת אמון אחת.
לא מספיק כל הצער שעבר על מלכם הנערץ? אחותו נהרגה, אשתו הראשונה נפטרה, גיסו נהרג, בניו נעלמו בדרכם אל
לימוד התורה, אשתו השניה נפטרה ועכשיו הוא עצמו הוקש ושוכב בעצמו ללא ניע וללא זיע?
* * * * *
חייה נמשכו. השעון לא נעצר. מחשבותיה ורגשותיה המשיכו לטייל בחדרי ליבה ומוחה, ואף להתפתח יותר ויותר אך
היא ניסתה לדחות אותן. לדחות, לא להשאיר זכר ולהחדיר במקומן את האמונה שבקרוב המלך יתעורר ואז היא תוכל
לבצע את שליחותה.
מדי כמה ימים שלחה שליח לעבדו הנאמן ביותר של המלך היושב לידו בכל שעות היום- עובדיה- והתעניינה בשלום
אדון כל אדמות כוזר.
לאחר שבועיים כשקיבלה את התשובה השגרתית שאין שום שיפור במצב ושבכל מקרה של שינוי יעדכנו אותה מיד,
הבינה כי לשבת בידיים שלובות לא יועיל לכלום, היא מתפללת, ותמשיך להתפלל, ואם היא יכולה לעזור, עליה
לעזור. לעזור ולחנך את הנסיכים ולא לתת לעוצר לצער את המלך.0
נשלח מהאנדרואיד שלי
