הם שכבו בשקט. ישנים.
הבגד היוקרתי של אחד מהם היה מלוכלך כולו בחול, ושני קרעים גדולים פיארו אותו בגאון ליד הכתף. השני היה לבוש בחולצה פשוטה יותר, אך עדיין יוקרתית למדי. כתמים גדולים מילאו את חולצתו, והיא היתה רטובה למדי. כמו חולצתו של הילד השני.
וככה מצא אותם יכין.
שני פעוטות, ישנים בשקט.
בתוך סל.
כל כך בשקט, שהוא ניסה לבדוק להם דופק. הם עדיין חיים?
יש דופק.
יכין קינח את אפו הסולד והמנומש בשרוולו המרובב והיה אובד עצות. לסחוב אותם ככה אל הכפר? לא בא בחשבון. בפרט כשהוא כולו רק בן עשר, רזה וכחוש. על אף היצירתיות הרבה בה התברך,היה עכשיו יכין אובד עצות.
שינסה לגרור אותם ככה, איכשהו?
העגלה!
העגלה שבנה לפני שנה וחצי עלתה בזכרונו כעת. זה יכול להיות רעיון!
אם הוא ירוץ מהר להביא אותה, ויעמיס בפנים תינוק אחד, ואת השני ישים מעל הידית, ואז ינסה לדדות ככה אל הכפר
זה יכול לעבוד.
ויכין כבר כמעט מתחיל לרוץ אל הכפר-
ועוצר.
מי ישמור על הפעוטות שפה במשך הזמן שילך הוא להביא את העגלה? התנים שבאזור נודעו לאחרונה כנועזים מאד..
ובכלל, מתגנבת לה מחשבה חדשה לליבו, מה יעשה איתם בכפר? הוא תמה. למי יביא אותם? מי ידאג להם?
בינתיים הוא ירוץ להביא את העגלה, ואחר כך נראה מה יהיה. אי אפשר להפקיר פה שני תינוקות, חשופים למזג האוויר הקר!
ליתר ביטחון הוא דוחף את הסל הכבד אל מתחת לשיחים עד כמה שהוא יכול, ורץ מהר מהר אל הכפר, להביא את העגלה ולקרוא לאביו.
הוא כבר יטפל בזה.
***
"כן, יכין?" שואל בכבדות אביו, דייג מגושם כבן ארבעים ששאריות מהאוכל שאכל עד אשר בא יכין לקרוא לו - נשארו עדיין תלויות על שפמו. "אה, אבא" יכין מתנשף. "אני מצאתי את שני התינוקות האלה פה, ו, רציתי להביא אותם אל הכפר, ו…" "איזה תינוקות אתה רואה פה?" צחק האב. יכין נפגע: "אבא, אני לא צוחק! הנה, הם פה מתחת לשיח". האב מתכופף באיטיות ומביט לתוך השיח, והחיוך נמחק לאט מפניו.
הוא מביט מהורהר בתינוקות הנמים.
איזה גורל אומלל מצפה להם..
מסכנים.
יגדלו כנערי רחוב זנוחים בכפר הקטן, ללא מישהו שייקח עליהם חסות. יבלו ברחובות ויאכלו מהיד לפה.
דמיונו מצייר לו את עתידם המסכן של התינוקות שלפניו בחדות, חדות רבה מדי, והוא מצטמרר.
ההחלטה עולה בו, נחושה.
הוא יאמץ את התינוקות האלו.
הוא לא יזנח אותם כאן, נטושים לחסדי התנים שבחוץ. לחסדי מזג האוויר שמתקרר מרגע לרגע.
הוא יקח אותם אליו, הביתה.
ויסכה? מה היא תאמר? עולה בו שאלה.
הם עניים.
אין להם מספיק כסף.
ואיך יוכלו לגדל עוד שתי נפשות, אומללות ככל שיהיו?
אנחנו נסתדר כבר, הוא חושב לעצמו. נקמץ עוד יותר באוכל ובלבוש.
חבל על התינוקות הקטנים האלו.
הוא החליט לקרוא לאחד 'טוביה' ולשני 'מהללאל', שניים משמותיו של משה רבינו.
הוא חשב שזה מתאים, לקרוא להם ככה, כי כמו משה רבינו גם הוא מצא אותם ליד הנהר.
טוביה ומהללאל הקטנים היו ילדים מקסימים וכמעט לא בכו,.
ומנשה הדייג היה בטוח שהם ישארו לגדול אצלו. לתמיד.
אלא שכוונות, טובות ככל שיהיו, אינן מספיקות לגדל עוד שתי נפשות שיתווספו למשפחתו הענפההעניפה השכוללת שבעה ילדים,סבתא זקנה, וכעת גם שני תינוקות מסכנים. ולצערו הוא מוצא עצמו מהר, מהר מדי,כעבור שלושה שבועות בלבד, מוכר אותם למשואל הטוחן, עשיר הכפר, תמורת שק חיטה.
הוא היה זה שקבע את המחיר.
הוא לא צריך לגבות כסף על הפעוטות הקטנים הללו, שמצא בעזרת הקל, בשום אופן!
אך משואל התעקש לשלם לו ולו משהו מן המשהו, להבעת תודתו על שני הילדים שהביא לאישתו לאחר שכל הרופאים כבר התייאשו שאי פעם היא תלד.
משואל יצא מורווח. אישתו והוא קיבלו משמיים זוג ילדים קטנטנים וחמודים.
הוא יצא מורווח. שק חיטה מספיק להאכיל את משפחתו למשך שבועיים שלמים, מעל ומעבר למה שציפה לקבל ממשואל המבוגר והמריר.
ורק הילדים..נאנח הדייג. הילדים, איתרע גורלם לגדול בחברת טוחן מריר וזעוף שאינו אוהד חברת בני אדם יותר מדי.
נו מילא, הוא מסכם לעצמו. אני עשיתי את מה שיכולתי.
עכשו הם באחריותו של הטוחן בלבד.
ושל מי שלמעלה, כמובן.
