יארצייט החוזה מלובלין

היום ט אב חל היארצייט של ר יעקב יצחק בר אברהם אליעזר הלוי הורביץ החוזה מלובלין

מיטה של עצבות הרב אריה הנדלר נערך על ידי הרב מוקדש לעילוי נשמת ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד זצ"ל חסידים מספרים כי פעם אחת נודע לר' יוסילי מאוסטילא כי החוזה מלובלין עומד לעבור דרך עירו ולהינפש שם. רצה ר' יוסילי כי החוזה יתאכסן אצלו. הוא ידע שכשהחוזה שוכב על מיטה של אחרים, לפעמים הוא צועק ואומר "אני מרגיש דקירות"; על כן קרא אליו נגר אחד ירא שמים וציוהו לעשות מיטה חדשה בשביל הרבי, וציווהו שיטבול קודם עשייתה ויעשה אותה במחשבה טהורה. הנגר הזה, מתחילה לא נעם לו כל העסק הזה, ולא הרהיב עוז בנפשו לסרב לפקודת ר' יוסילי. הוא עשה את המטה בשפלות ובהכנעה ובשברון לב גדול, ביידעו מיהו הקדוש שישכב עליה. לאחר ימים בא החוזה מלובלין, ור' יוסילי יצא לקראתו ובקשו שיתאכסן אצלו. החוזה נענה, ור' יוסילי הוביל אותו לחדר שבו הוצבה המיטה שהוכנה במיוחד עבורו. ברגע ששכב החוזה על המיטה החל לצעוק: "אוי דקירות, אוי דקירות". רצה ר' יוסילי להציע לחוזה שישן על מיטתו שלו, אבל ירא לעשות כך, שמא גם שם יחוש החוזה בדקירות. לבסוף הציע לו לעבור לישון במיטתו שלו. החוזה נענה ושם נרדם מיד. כשקם מן השינה אמר החוזה: החייתני בכל האיברים שלי. תמה ר' יוסילי ושאל את החוזה: "חידוש לי על רבנו, שאמר על המיטה החדשה שדוקרת לו; הלא איש ירא שמים עשאה לכתחילה בשביל רבנו?" השיב לו הרבי: "חס וחלילה! המיטה כשרה היא, אלא שנודף ממנה ריח של מרה שחורה, מחמת שנעשתה בין המצרים, בתשעת הימים, והנגר היה ירא שמים והיה מתעצב על חורבן בית המקדש בשעת עשייתה". בהשקפה ראשונה נראה כי מטרתו של הסיפור היא להציג בפנינו את גדולתו של החוזה מלובלין, שהיה יכול לחוש בשוכבו על מיטה מיהו הנגר ומה היו כוונותיו בשעת עשייתה. אנו ניקח את הדברים לכיוון נוסף. הנגר לא שש אל המלאכה הזו מלכתחילה. הוא מרגיש מאוים, כאילו מחשבותיו עלולות להיחשף אם יישן החוזה על המיטה. בלית ברירה איננו מסרב לבקשתו של ר' יוסילי וניגש למלאכה. הוא עושה את המטה בהכנעה, בשפלות ובשברון לב. לכאורה, לפנינו כוונות גדולות ועצומות של יהודי ירא שמים. אולם נראה כי לא אלו הכוונות הנצרכות בשעת בנייה ויצירה של דבר חדש. האומן צריך להיות מלא בחדוות יצירה ובתחושת התחדשות. אומן הניגש למלאכתו מתוך שברון לב לא יעשה את מלאכתו בלב שלם. היצירה והבניין דורשים לב שמח, והנגר איננו שמח בעשייתו. הרבי חש בדבר. השינה נועדה לתת לאדם מעט שלוות נפש, התרגעות והתכוננות לעשייה מחודשת. החוזה חש כי המשכב שהכין עבורו הנגר אינו מיטה של חיות אלא מיטה של עצבות, חששות, שברון לב. ממיטה כזו אי אפשר לקום רעננים לעבודת יצירה מתחדשת. כאן קושר החוזה את רגשותיו של הנגר בשעה שהכין את המיטה לימי בין המצרים. הנגר הוא אמנם ירא שמים, אלא שהמיטה הוכנה בימי בין המצרים ומשום כך ריח של מרה שחורה נודף ממנה. טיב רגשותיו של הנגר בשעת עשיית המיטה ידועים לנו: הוא חשש מפני דעתו של החוזה ומשום כך בנה אותה בלב נשבר. אבל החוזה קושר את הרגשות האלו ברגשות העצבות של ימי בין המצרים. דרכם של בני אדם שהם מתייחסים אל ימי בין המצרים כימים של עצבות, ימים שבהם אין המזל משחק לישראל. אמת נכון הדבר כי מצווים אנו להתאבל, אבל יש צורך לדאוג לכך שהעצבות והאבל לא יביאו לידי דיכוי כוחות היצירה שלנו. בעיצומם של ימי בין המצרים עלינו לחשוב על כך שימים של בניין ותיקון עומדים לפתחנו. הנגר יבוא בפטישו, והנפח בקורנסו, והסייד במברשתו, וכולם יתכוונו לעולם של בניין ושל יצירה מתחדשת. כאן מתבררת נקודת הביקורת של החוזה כלפי מי שעשה את המיטה: שברון הלב מידה טובה הוא, אולם אל לו לדכא את כוח היצירה שבאדם. את כוחותיו הרעננים ישאב האדם מתוך אמונה אמיתית באפשרות לתקן, לבנות וליצור. זאת ועוד, פעמים רבות בדברי חז"ל נמשלת הגלות לשינה. הסמיכו חכמים את הדברים לפסוק בשיר השירים: "אני ישנה ולבי ער". החוזה הולך לישון. הנגר מציע לו ערש של מרה שחורה ושברון לב. הגלות יכולה להוביל את האדם לידי עצבות שיש עמה יאוש, אבדן אמונה בסיכוי לתיקון מחודש. החוזה איננו מוכן לישון על מיטה שכזו. יש להתמרד כנגד הממד המייאש של הגלות. גם אם גזירה של שינה וגלות נגזרה על האדם, יש לעבור אותה מתוך אמונה בסיכוי לתקן ובסיכוי לצאת מן הגלות. ----------------- מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.

שעונו של החוזה מלובלין. נרשם על ידי יהודה עצבה. לאחר פטירתו של החוזה מלובלין, עם תום שבעת ימי האבל. הפילו היורשים גורל ביניהם על מעט הדברים שנשארו לו. נפלו בחלקו של בנו הרב יוסף מטולטשין בגדי השבת, האבנט ומורה השעות של החוזה מלובלין. נטל אותם תחת בית שחיו והתחיל ללכת חזרה לעיירה שלו. בדרך החל יורד גשם זלעפות ולא הייתה לו ברירה, נכנס לפונדק דרכים ומשהגשם לא פסק, אכל שם ארוחת ערב ולן במקום. למחרת לאחר התפילה וארוחת הבוקר קם וביקש ללכת. - ותשלום? שאל בעל הפונדק. חיטט רבי יוסף בחפציו ואמר - אין לי כל פרוטה, אבל יש בידי חפצים אלה, בחר לך מה שתרצה. התבונן בעל הפונדק בחפצים וקרא לאשתו. זו פסלה מיד את בגדי השבת של החוזה מלובלין, כי אמרה ממילא לבעלי אין כל הזדמנות ללבוש אותם, אך הסכימה לקחת את מורה השעות למרות שלא נראה בו משהו מיוחד. רבי יוסף הלך לדרכו ובעל הפונדק לקח את מורה השעות ותלה אותו בחדרו והיה משתעשע עמו כי ראה שהוא עובד כהלכה. עברו שנים ויום אחד הגיע למקום הרב הקדוש, רבי דוב בער מראדושיץ וביקש ללון במקום - אבל עלי לקבל חדר שקט שכן אני עסוק בלימוד. התבונן בו בעלך הפונדק ואמר - אין לי כל חדר כזה, אלא אם יואיל כבודו ללון בחדרי. הסכים האורח המכובד ונכנס ללון בחדרו של בעל הפונדק. בעל הפונדק הלך לעבודתו ובערב נכנס לאחד החדרים האחרים וביקש לנוח, אלא שרעש גדול של ריקודים ושירי שמחה בקע מחדרו מדי פעם בפעם. הוא כבר ביקש להתפרץ לחדר ולבקש מהאורח רם המעלה שירחם עליו ויפסיק את שירתו וריקודו אלא שבכל זאת התאפק. כך עבר הלילה על האורח בשירה ריקוד. למחרת בבוקר הצליח בעל הפונדק להירדם, קם באיחור התפלל והלך לעבודתו. קרא רבי דוב בער לבעל הפונדק ושאלו - אמור לי, מנין לך השעון הזה? סיפר לו בעל הפונדק כיצד התגלגל לידיו מורה השעות הזה. אמר לו הרב הקדוש - דע לך, מציאה גדולה בידיך, מאותן מציאות הבאות בהיסח הדעות. השעון הוא שעונו של החוזה מלובלין ובניגוד לשאר מורי השעות בעולם המראים את הזמן ההולך ומתקצר עד שעת המיתה, הרי שעונו של החוזה מלובלין מצלצל ומבשר לעולם שהגלות מתמעטת והולכת, ומתקצר הזמן שנותר עד הגאולה, עד שיבוא משיח צדקנו, לפיכך הייתי רוקד ושמח כל הלילה. ואכן שעונו של החוזה מלובלין עובר מדור לדור במשפחתו של הפונדקאי והם שומרים עליו מכל משמר ושמחים עמו ולנו נותר הסיפור. גירסה רחבה של הסיפור כאמור, מופיעה בספר המעשיות של מרדכי בן יחזקאל, בכרך השישי.

ומה עלה בגורל צלחת זו היא עדיין קיימת!?!