פר' וירא - רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

הקב"ה מתגלה לאברהם אבינו: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" (בראשית יח, א) וכשאברהם מבחין בעוברי אורח רץ לקראתם ואומר: "אֲ-דנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ" (שם ג) נחלקו בגמרא האם השם המוזכר בפסוק הוא חול, דהיינו אברהם פונה לאורחים בבקשה שיבצעו חניית בניים באהלו, הפניה, בלשון יחיד מפני שפנה לגדול שבהם כפי שמסביר רש"י: "לגדול שבהם אמר, וקראם כולם אדונים ולגדול אמר אל נא תעבר, וכיון שלא יעבר הוא יעמדו חבריו עמו";

או שהשם הזה הוא קודש, דהיינו אברהם פונה לקב"ה ומבקש שימתין עד שיקבל את האורחים. הרמב"ם פוסק להלכה: "כל השמות האמורות באברהם, קודש; אף זה שנאמר "א-דני אם נא מצאתי חן בעיניך" הרי הוא קודש" (הלכ יסודי תורה פ"ו ה"ט) (לכן כשהסופר סת"ם כותב שם זה צריך לומר "לשם קדושת השם")

לפי דעה זו הגמרא לומדת שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה, היות וביקש אברהם מקב"ה שיחכה עד שיטפל באורחים.

שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: אומנם אנחנו לומדים הלכה זו מאברהם אבינו, אבל מניין הוא למד אותה? מי לימד את אברהם שכשהוא עסוק בקבלת פני השכינה ומזדמנים לו אורחים צריך להפסיק בשביל לטפל בהם?

אפשר לתרץ בפשטות, אומר הרב, שכשם שאברהם ידע וקיים את כל התורה כולה למרות שעוד לא הייתה כתובה (קידושין פב.) ממילא גם את הלכה זו ידע. חז"ל אמרו ש"נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה" (ב"ר צח, ג)  הסבר דברי חז"ל אלו הוא: היות והאדם הוא צלם אלוקים והתורה היא חוכמת אלוקים, אם כן, עד כמה שהצלם דומה למקור ומסוגל, עם המגבלות שלו לקלוט את החוכמה האלוקית, חוכמתו ורצונו של הצלם זהה לחוכמתו ורצונו של אלוקים. לכן אברהם אבינו יכול להשיג תורה מעומק נשמתו משום שהיא לא חיצונית ממנו אלא היא חלק ממנו.

אבל מעבר לתירוץ זה מלמד אותנו הרב רעיון יסודי בעבודת ה' המוטלת על האדם. הרי יש לשאול שאלה נוספת: אם אכן גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, מדוע לא נפסקה הלכה בשולחן ערוך שאדם העומד בתפילת שמונה עשרה ונכנס אורח צריך להפסיק את התפילה בשביל לקבל את פניו? ולא רק שאין הלכה כזאת אלא ההפך, "אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק" (ברכות ל:) אם אסור להפסיק בשביל לענות למלך כל שכן שאסור להפסיק בשביל אורח.

אלא שהתפילה היא מצווה אחת ממכלול המצוות שבאמצעותם אנחנו עובדים את ה', ועבודת ה' קודמת לעבודת בשר ודם - לכן אסור להפסיק את תפילת שמונה עשרה בשביל לקבל את האורח. אבל התגלות ה' לאברהם אבינו הייתה במטרת "לבקר את החולה" (רש"י) הקב"ה לא בא אליו כדי שיעבוד אותו, קבלת פני השכינה אצל אברהם הייתה בבחינת "שכר", מעין עולם הבא, כפי שהגמרא מתארת את עולם האמת: "צדיקים יושבין, ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה" (ברכות יז.) אי לכך, בסיטואציה כזו גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה משום שהכנסת אורחים היא מצווה שעל ידה אפשר לעבוד את הבורא, וכבר לימדונו חז"ל: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (אבות פ"ד מ"יז) מה שאין כן קבלת פני שכינה שהיא כעין "שכר" לאברהם אבינו, לכן עדיף לו לשמור הנאה זו לעולם שכולו טוב.

הגמרא אומרת: "שלשה הטעימן הקב''ה בעולם הזה מעין העולם הבא" (בבא בתרא טז:) אחד מהם זה אברהם אבינו. מתי הטעים הקב"ה את אברהם מעין עולם הבא? אומר הרב: בהתגלות זאת, שהרי בהמשך כשהתפלל אברהם על אנשי סדום ועמורה על מנת למנוע את חורבנם, הוא טוען לפני הקב"ה: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (בראשית יח, כה) מסביר רש"י: "חלילה לך. לעולם הבא" דהיינו: חילול ה' שייגרם על ידי זה הוא כל כך גדול עד שלא יהיה לו תקנה אפילו לעולם הבא. ומניין לו לאברהם מה יהיה בעולם הבא? על כורחך שכבר כאן, במפגש זה, השיג השגות על עולם האמת על ידי ש"הטעימו" הקב"ה מעין עוה"ב. ומדוע רק עכשיו השיג השגות אלו? משום שעד עכשיו היה ערל, וכמן שמסביר רש"י: "ויפל אברם על פניו. ממורא השכינה, שעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד ורוח הקדש נצבת עליו" (רש"י שם יז, ג) אבל למרות הכל אברהם מעדיף להמשיך בעבודת ה' ולשמור את קבלת השכר למועד מאוחר יותר.

התנהגות כזאת רואים גם אצל משה רבינו שמתפלל תקט"ו תפילות כדי להיכנס לארץ. וכל כך למה? וכי לאכול מפריה או לשבוע מטובה הוא צריך? מדוע הוא כל כך משתוקק להיכנס לארץ? אלא שמשה רוצה לקיים את המצוות התלויות בארץ, ולמרות שיודע שברגע שיסתלק מן העולם ילך ישר לגן עדן, הוא מעדיף להישאר עוד קצת ולהמשיך לעבוד את ה' על ידי קיום המצוות התלויות בארץ.

מספרים על הגר"א מווילנה שלפני פטירתו  אחז בציציות שבבגדו ובכה. שאלו אותו תלמידיו: "רבינו, מדוע אתה בוכה?" והוא ענה להם: "משום שאני עוזב עולם שבכמה פרוטות אפשר לקיים מצווה כמו מצוות ציצית, והולך אני לעולם שאי אפשר לקיים מצווה אפילו בעד כל הון שבעולם. הגר"א לא מחפש קבלת שכר, הוא רוצה להמשיך להיות עבד ה', דבר שניתן להשיג רק בעולם הזה.

על פי זה מתיישבת הקושיה שפתחנו בה - מניין ידע אברהם אבינו שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה. אברהם הבין שהאדם בא לעולם הזה כדי לעבוד ולא כדי לקבל שכר, כדברי הפסוק: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" (דברים ז, יא) "היום לעשותם. ולמחר לעולם הבא לטול שכרם" (רש"י) העולם הזה הוא עולם העשייה, לכן צריכים ללמוד לנצל כל רגע את הכלים שהקב"ה נותן לנו לעבודתו, ונזכה בכך לחיי העה"ב.