פרשת וישב - רעיונות על פרשת השבוע מתורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א

הנביא זכריה מבשר לנו שתהיה מלחמה בין עם ישראל ליוון, ומרמז שהיא תתרחש בחודש כסליו: "כִּי דָרַכְתִּי לִי יְהוּדָה קֶשֶׁת מִלֵּאתִי אֶפְרַיִם וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל בָּנַיִךְ יָוָן וְשַׂמְתִּיךְ כְּחֶרֶב גִּבּוֹר" (זכריה ט, יג) מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א: "ציון" זה אותיות "יון" בתוספת "צ"; המילה "יון" פירושה בוץ. "וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן" (תהילים מ, ג) "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה" (שם סט, ג) "בבוץ טיט של מצולה" (רש"י) וכשמוסיפים לה אות "צ" הבוץ נהפך ל"ציון". "קֶשֶׁת מִלֵּאתִי" הקשת היא המזל של חודש כסליו, הרי לנו רמז שהמלחמה תהיה בחודש כסליו.

מוסיף הרב ואומר: "ציון" בגמטריא "יוסף". יוסף וציון הם שני הפכים; תרבות יוון דוגלת בחומריות, האלים שלהם כפי שהיוונים מתארים אותם, שקועים בתאוות העולם הזה. לעומת זאת יוסף הצדיק עומד בהצלחה בנסיון התאווה; אשת פוטיפר מפתה אותו שוב ושוב, ואף מאיימת עליו מתוקף סמכותה, ומשתמשת בכל מיני תחבולות על מנת לשכנע את יוסף לעבור איתה עבירה חמורה, אבל יוסף לא נכשל ונסיון זה נזקף לזכותו.

אחת הגזירות שגזרה מלכות יוון על היהודים היא: "כתבו לכם על קרן השור: אין לנו חלק באלוהי ישראל". מסביר הרב: גזירה זו, לכתוב דווקא על קרן השור, מטרתה לעקור ולבטל את כח עמידה בנסיון של יוסף הנמשל לשור, כפי שנאמר:"בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ" (דברים לג, יז)

אולם צריך לדעת שנסיון זה הוא לא רק נסיון של תאווה, שכן אשת פוטיפר באה בטענה רוחנית, "לשם שמים". רש"י מסביר מדוע נסמכה פרשת אשת פוטיפר למעשה תמר: "לומר לך מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה" (רש"י בראשית לט, א) ואכן יצאו ממנו מנשה ואפרים, אך לא ממנה אלא מבתה.

ובכל זאת יש הבדל תהומי בין תמר לאשת פוטיפר: תמר התכוונה לשם שמים, רצתה להעמיד זרע מיהודה אך לא במחיר של הלבנת פניו; למרות רצונה העז להוליד בנים ממנו, היתה מוכנה להישרף בכבשן האש היא ועוברה ובלבד שיהודה לא יתבייש ברבים - אע"פ שהייתה יכולה להנצל ממוות ע"י שתאמר שהרתה מיהודה. המטרה אינה מקדשת את האמצעים, הם צריכים להיות כשרים גם כשהמטרה היא לשם שמים.

לעומת זאת, אשת פוטיפר מוכנה לא רק להלבין את פני יוסף על מעשה שלא עשה, עלילת דם בוטה כלפי יוסף, אלא אפילו להכניסו למצב של סכנת מוות, שכן על מעשה זה עלולים לדון אותו למיתה. זהו ה"לשם שמים" שלה שלמעשה אינו אלא מציאת היתר לעבור על עבירה חמורה של אשת איש כשמטרתה האמיתית היא למלא את תאוותה.

איך הצליח יוסף להתגבר על נסיון כל כך קשה? בחור צעיר במלא כוחותיו, מרוחק בעל כורחו ממשפחתו, יפה תואר ויפה מראה, ואשה יפה מפתה אותו יום יום, איך אפשר לעמוד בזה? 

אומרים חז"ל: "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם" (סוטה לו:) מיד פרש יוסף ולא חטא. מה המשמעות של אותו מחזה בו נראתה דמות יעקב אביו? מסביר הרב בשם רבו הרב אליהו דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו ח"ג עמ' 46) יעקב חתום במידת האמת, "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" (מיכה ז, כ) כשחז"ל אומרים שנראתה דמות דיוקנו של יעקב, כוונתם לומר שיוסף התבונן על מעשה זה במידת האמת והבחין שה"לשם שמים" של אשת פוטיפר הוא לא כל כך לשם שמים, לכן פרש ולא חטא.

יוסף הצדיק נקרא נזיר: "וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" (בראשית מט, כו) מדוע? אומרים חז"ל: "מיום שפירש מאחיו לא טעם טעם יין" (שבת קלט.) הרי לנו שוב הרחקה מחומריות. הוא גם בֶן זְקֻנִים- "בַר חַכִּים" (אונקלוס), לומד תורת אביו. מה שהיה צריך להיות באופן טבעי הוא שיוסף ימצא חן בעיני אחיו, שכן צדיקים אוהבים אחד את השני ובני יעקב לומדים תורת אביהם והולכים בדרך האבות הקדושים. אולם דבר זה לא קורה אלא ההיפך, האחים שונאים אותו ומקנאים בו. לעומת זאת, כשיוסף מגיע לבית פוטיפר, "וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו" (שם לט, ד) וכן מאוחר יותר כשנלשח לבית הסוהר "וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר" (שם כא). מדוע סיבב הקב"ה כך, שבעיני אחי יוסף הצדיקים יוסף לא מוצא חן ואילו בעיני עובדי עבודה זרה שאין להם חלק באלוקי ישראל הוא אכן מוצא חן?

אומר הרב: עובדה זו באה ללמדנו שהחן אינו דבר טבעי המובן מאליו באנשים מסוימים, אלא תלוי אך ורק ברצון ה'. ההולך בדרך ה' מוצא חן בעיני הבריות אך לא מפני שזכה לחן טבעי.

לאחר מותו של יוסף, עם ישראל מבטלים את ברית המילה ומנסים בכך להתבולל עם המצריים. מה עשה הקב"ה? "הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ" (תהילים קה, כה) הקב"ה הפך את לב המצריים לשנוא אותם כדי שלא יצליחו במשימתם, ללמדם שכשעם ישראל מנסה להדמות לגויים ולהתבולל - התוצאה היא בדיוק ההיפך. מתי באמת מצאו ישראל חן בעיני מצרים? אחרי שהעם המצרי קיבלו תשע מכות, ועומדים לקבל את המכה האיומה מכולם - מכת בכורות, ובני ישראל קשרו את אלוהי המצריים לכרעי המיטה ועומדים לשחוט אותו לקורבן פסח; במצב כזה היינו מצפים שתגבר השנאה עוד יותר, אך במקום זה: "וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם" (שמות יב, לו) "וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת" (שם לה) ללמדך שמציאת חן אינה פועל יוצא מהשתדלות האדם, מיופיו או התנהגותו, אלא שתליוה אך ורק ברצון ה'.

ההסטוריה הוכיחה שדבר זה נכון; כשישראל השתדלו למצוא חן בעיני הגרמנים, וקבלו שויון זכויות בגרמניה, הקב"ה הפך ליבם לשנוא אותם וכתוצאה מכך היתה השואה הנוראה. ברור שמהלך זה מכוון משמים לקיים מה שנאמר: "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ" (דברים כח, סה) ואמרו חז"ל שאילו היה להם מנוח לא היו חוזרים לארץ; לכן הקב"ה הבטיח שעם ישראל לא ימצא מנוחה בין הגויים כדי שלא יתבוללו בין העמים וירצו תמיד לחזור לארץ הקודש ולתורת אלוקינו.