פרשתנו מפרטת את המצוות הקשורות לקורבן פסח. אחד הדברים המאפיינים את פסח מצרים הוא נתינת הדם על שתי המזוזות ועל המשקוף; מטרת פעולה זו היא "וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב, יג) מה פירוש המילה "ופסחתי"? מסביר רש"י: "וחמלתי" (וכן תירגם אונקלוס "וְאֵיחוֹס") "ואני אומר כל פסיחה לשון דילוג וקפיצה. "ופסחתי": מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים, שהיו שרויים זה בתוך זה"(רש"י שם) מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א: אין הכוונה לקפיצה ממש, שקפץ הקב"ה מביתו של מצרי זה לביתו של מצרי אחר כדי לדלג על בתי בני ישראל, שהרי מלוא כל הארץ כבודו ואין לו צורך "לקפוץ" כדי להגיע למקום אחר. (עיין עלון פר' שמות תש"ע שהקב"ה הוא בלתי משתנה) כוונת הפסוק היא שלעיני המתבונן במכת בכורות נראה כאילו היה שם דילוג שהרי רק בכורי המצריים נפגעו למוות ואילו בכורי ישראל נצלו. אולם בנוסף ל"דילוג" זה, שבפועל לא היה כפי שהסברנו, הרב מפרש שהיה דילוג במובן רוחני, שבניגוד לדילוג הפיזי, הוא אכן התקיים. מה הכוונה ל"דילוג רוחני"? מסביר הרב: חז"ל אומרים "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו" (שיר השירים רבה) דהיינו: בשביל לזכות לישועה האדם צריך לפתוח פתח ולו הקטן ביותר, ובכך להתקרב לקב"ה ורק אז יזכה לסיעתא דשמיא, הקב"ה יעשה את השאר; אבל את הפתח הקטן הראשון מוטל על האדם לפתחו. והנה בגלות מצרים, בני ישראל לא פתחו פתח כזה ואף על פי כן הקב"ה גאל אותם; זהו ה"דילוג הרוחני" שהיה במצרים במכת בכורות: הקב"ה וויתר על ה"פתח" שהאדם צריך לפתוח כדי לזכות לישועה, וגאל את ישראל למרות שלא הכינו את עצמם כראוי. עניין זה רמוז בפסוק: "וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (שם כג) דהיינו: ה' "פסח על הפתח" שישראל אמורים לפתוח, ולמרות הכל הציל אותם מיד מצרים. ומנין לנו שבני ישראל לא הכינו פתח כנדרש? אומר הרב, משה רבנו אומר לבני ישראל: "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי" (דברים ד, לד) מה פירוש "גוי מקרב גוי"? מסבירים חז"ל במדרש: "אלו ואלו ערלים, אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים, אם כן לא הייתה נותנת מדת הדין לישראל שיגאלו ממצרים לעולם" (ויק"ר כג, ב) כל כך היו שקועים במ"ט שערי טומאה שלא היה מגיע להם מצד הדין להיגאל; אמנם לא כולם היו באותו מצב, היו ביניהם צדיקים כמו אהרון הכהן ויהושע בן נון, אולם הרוב התדרדרו מטה. זהו גם אחד הטעמים שהקב"ה בכבודו ובעצמו ירד להכות את בכורי מצרים, כפי שאנו אומרים בהגדה של פסח: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה - אני ולא מלאך", וכל כך למה? כי מלאך לא היה מסוגל להבחין בין מצרי ליהודי בגלל ההתדרדרות של בני ישראל. גם אחרי שמלו את עצמם ושחטו את קורבן פסח, ועמדו בניסיון הקשה לחזור לאחוריהם במדבר למרות שבכך התקרבו לצד האויבים הרודפים אחריהם, "להגיד שבחן ששמעו לקול משה, ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו, אנו צריכים לברוח, אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם" (רש"י) גם לאחר כל זאת, כשנכנסו לים ומצרים אחריהם, עדיין קטרגו מלאכי השרת לפני הקב"ה: "מה נשתנו אלו מאלו?" עדיין הייתה הווה אמינה להטביע אותם בים יחד עם המצרים. רואים מכאן כמה עמוק היו שקועים במ"ט שערי טומאה. זה מה שאנחנו אומרים בהגדה של פסח: "מצה זו שאנו אוכלים, על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם" מסביר הרב: אין הכוונה על הבצק הגשמי בלבד, שלא הספיק להחמיץ מפני שגורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, אלא גם על הבצק הרוחני, נשמתם של ישראל, שעוד רגע קט והיה ח"ו מחמיץ ולא הייתה כבר אפשרות לגאלם. לכן הזדרז הקב"ה והוציאם ממצרים בחיפזון ובכך הציל אותם. קשה לתאר מה היה מצבינו אילו הקב"ה לא היה מוציא את אבותינו ממצרים; אם כן אנחנו חייבים להודות ולהלל ולשבח את בוראינו על כל החסד שעשה ושעושה איתנו. בבואנו להודות חייבים לקחת בחשבון את כל מה שמסביבנו. מספרים על רבי ישראל מסלאנט זצ"ל שפעם נכנס לבית קפה והזמין כוס תה, וכשבסוף הגיש המלצר את החשבון ראה הרב שהוא מסתכם בכמה רובלים, סכום נכבד למדי. שאל אותו הרב: "מדוע אני נדרש לשלם סכום כל כך גבוה? הרי המים לא עולים כמעט כלום, וגם התה הוא לא דבר יקר במיוחד, וכפית הסוכר כמה כבר יכולה לעלות? אם כן התשלום אמור להיות רק כמה קופיקות!" ובעל הבית קפה ענה לו: "אכן אם היית שותה את כוס התה בביתך היה עולה לך כמה קופיקות; אבל כאן אתה משלם לא רק על הכוס תה אלא על כל התפאורה שמסביב, על המקום הנחמד, על המלצרים, על הכלים הנאים ועל השירות." אמר הרב: "עכשיו אני מבין מדוע כששותים תה תיקנו חז"ל לברך "שהכל נהיה בדברו", הרי אני בא לשתות כוס תה, מדוע אני צריך להזכיר שכל העולם נברא בדבר ה'? התשובה היא: מפני שלא רק על הכוס תה אני צריך להודות אלא על כל התפאורה שמסביב; השי"ת ברא את העולם כולו, הרים וגבעות, ימים ונהרות, עצים ופרחים, כל אלו משמשים כתפאורה ועליהם גם צריכים להודות כששותים כוס תה. בברכה הראשונה בברכת המזון אנו אומרים: "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים" מה פירוש המילה "בחן"? על מה אנחנו מודים לקב"ה במילה זו? אומר הרב: ההודאה היא על העובדה שהקב"ה נותן לנו מזון בחן; הרי הוא היה יכול לברוא את עולמו באופן שכל אחד ייקח כמות מסוימת של ויטמינים מכל סוגי הויטמינים שהגוף צורך, טבליות בלי שום טעם וריח ובלי מראה נאה, המעניקות בריאות לאדם. אולם לא כך עשה השי"ת; הוא ברא פירות עסיסיים, עם ריח טוב ומראה נאה; ברא ירקות טעימים המושכים את האדם לאוכלם, על זה גם צריכים להודות, על שזן אותנו ב"חן". ואם על המזון הגשמי אנחנו מודים לו, על אחת כמה וכמה על התענוג הרוחני, על שהוציא אותנו מארץ מצרים ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו, על חיי עולם הבא שאנו יכולים לזכות על ידי לימוד תורתנו הקדושה |
