לאחר שהקב"ה מפרט למשה רבינו את תהליך הכנת אהרון ובניו לקראת עבודת המשכן, הוא אומר לו: "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי" (שמות כט, מג) חז"ל דרשו: "אל תקרא בכבודי אלא במכובדים שלי כאן רמז לו מיתת בני אהרן ביום הקמתו" (רש"י שם) בשלב זה משה עוד לא ידע כיצד הדבר יצא לפועל שביום שתשרה שכינה על המשכן ה' יתקדש במכובדיו, עד שארע מה שארע עם בני אהרון נדב ואביהו, שאז הבין משה את כוונת הפסוק "וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי". לא כתוב בפירוש מה היה חטאם של נדב ואביהו; יש כמה דעות בחז"ל בעניין זה, אולם מה שברור הוא שחטאם קשור באופן כלשהו לכך שהתקרבו יותר מידי אל ה', "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה'" (ויקרא טז, א) והעונש הנורא שקבלו על כך מוגדר כ"קידוש ה'", כפי שמסביר משה לאהרון: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" (שם) שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: כיצד מתקדש שם שמיים על ידי אירוע כזה? אומר הרב: מיתת שני צדיקים כאלה גורם זעזוע עמוק מפני שהכל רואים את חומרת העונש שמגיע למי שאינו שומר מרחק מסוים ממלך מלכי המלכים; כשם שנזהרים מאדם מכובד ושומרים מרחק משום כבודו (אין מי שיעז לתפוח לו על השכם או כל תנועה דומה לזה) כך -להבדיל - צריך להיזהר ולא להתקרב יותר מידי לקב"ה כי התוצאה מהתקרבות זו חמורה מאוד ובכך ניכרת רוממות קדושתו ית'. לאחר מיתת שאול, דוד המלך שואל את הקב"ה: "הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה: וַיַּעַל שָׁם דָּוִד וְגַם שְׁתֵּי נָשָׁיו אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי: וַאֲנָשָׁיו אֲשֶׁר עִמּוֹ הֶעֱלָה דָוִד אִישׁ וּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֵי חֶבְרוֹן" (שמו"ב ב, א-ג) ואכן דוד ונשיו מתיישבים בחברון כדבר ה', אבל את אנשיו ובני משפחותיהם מושיב דוד בערי חברון, דהיינו בכפרים ובעיירות הסמוכים לחברון. נשאלת השאלה: מדוע דוד לא מעלה את גם אנשיו לחברון ומושיב אותם בקרבתו? מסביר הרב: בפשטות אפשר לומר שכיוון שאנשיו אנשי מלחמה וממילא נושאים איתם כלי נשק, והעיר חברון מוקדשת כעיר מקלט (יהושע כ, ז) ואין ראוי להכניס לתוכה כלי נשק (מכות י.) מטעם זה אין הדבר נכון להושיב אותם בחברון. אולם בנוגע לענייננו הרב מביא את פירוש הרלב"ג האומר שאין ראוי למלך שיושיב בקרבתו אנשים שכבר התהלכו עמו לפני היותו מלך משום שלא תהיה יראתו על פניהם ויבואו להקל בכבוד מלכות. לפני שנמשח דוד למלך, התנהג כאדם פשוט; בזמן שרדף אחריו שאול, היה מסתתר במערות וביערות ואנשיו עמו ועל כן דעתם גסה בו, ומן הסתם היו מדברים איתו כאל חבר נוסף: "בוקר טוב דוד, איך אתה מרגיש?". עכשיו שמעמדו השתנה ודוד הפך להיות מלך בפועל אי אפשר כבר לפנות אליו בסגנון דיבור כזה, אל מלך פונים בלשון מכובדת יותר. לכן הושיב דוד את אנשיו בריחוק מקום על מנת שלא ייכשלו - מתוך הרגל - בהנהגה שאינה מכובדת למלכות ובכך יהיה בזיון למלך. ואם כך במלך בשר ודם, על אחת כמה וכמה למלך מלכי המלכים הקב"ה שמחויבים לנהוג ריחוק מסוים משום כבודו, ובמיוחד במקום משכן כבודו ית'. על כן קבע הקב"ה מראש שביום שישרה את שכינתו על הבית יתקדש במכבדיו על ידי המשפט החמור שיעשה בהם, ובכך יכירו וידעו כל ישראל שאי אפשר להתנהג במקדש כמו בכל מקום אחר אלא שצריך לנהוג בו כבוד מיוחד. אמנם האדם חייב להרגיש קרבת אלוקים הנובעת מאהבתו אליו, אולם מצד שני חובה לשמור על ריחוק מסוים הנובע מיראה. מצד אחד אנו אומרים לו: "אבינו", כי צריכים להרגיש קרבה אליו כמו שהבן קרוב לאביו, אך מאידך הוא גם "מלכנו", וכשם שהאדם מכבד מאוד מלך בשר ודם וירא מפניו, ומתוך כך מתרחק ממנו - כך חובה להרגיש ריחוק הנובע מיראת כבוד. בעצם כל הכבוד שיש בעולם שייך לקב"ה; אמנם מצווה עלינו לכבד את התורה ואת לומדיה, וכן את המקדש ואת המלך. כמו כן התורה מצווה אותנו על כיבוד אב ואם, אולם כל סוגי הכבוד הללו אינם אלא משום כבוד ה'. כיבוד אב ואם - הרי הם שותפים של הקב"ה בבריאת האדם; תלמיד חכם - הרי הקב"ה חלק מחכמתו ליראיו; מלך - הקב"ה חלק מכבודו ליראיו. אפילו החובה לכבד מלך גוי נובעת מכבוד שמיים, כדי שמתוך מלכותא דארעא נבין במקצת מהי מלכותא דרקיעא. יוצא מכאן שמי שנוטל כבוד לעצמו שלא לשם כבוד שמיים, ומתגאה על הבריות הרי זה מורד במלכות שמיים שכן מתפאר בלבוש המקום שנאמר: "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ" (תהילים צג, א) (אגרת הרמב"ן). הרב סיפר שבחתונה אחת, התעורר ויכוח על ברכות החופה. קם אחד הרבנים ואמר: "איך אפשר להתווכח על כבוד בשעה שעומדים לברך "שהכל ברא לכבודו"? זה הזמן להרהר רק על כבוד שמיים!" האדם צריך להשתדל להתרחק מכבוד עצמו כמה שיותר; יסוד זה ניתן ללמוד מהתנהגותם של משה ואהרון. הקב"ה מטיל על משה את המשימה להוציא את בני ישראל ממצרים, השעה דחוקה מפני שפרעה משעבד אותם בעבודה קשה, שוחט את התינוקות ורוחץ את גופו מדמם, הסבל העובר על העם נורא ואיום. התגובה הטבעית שהייתה צריכה לבוא ממשה היא לרוץ מיד לשחרר את העם מצערם, אך במקום זה עומד משה ומתווכח עם הקב"ה במשך שבעה ימים עד שביום השביעי אומר: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שמות ד, יג) מה הסיבה לסירובו של משה? וכי לא אכפת לו מצרתם של ישראל? ודאי שאכפת לו, הרי כשהיה בארמון פרעה יצא אליהם ו"נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם" (רש"י) גם אין לנו לחשוש שמשה אינו חפץ לזכות במצווה הגדולה הזאת, שהרי עליו נאמר: "חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת" (משלי י, ח) אלא ש"שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרון אחיו שהיה גדול ממנו" (רש"י) גם נביא, גם גדול ממנו, גם מנהיג את העם בזמן השעבוד, זה יכול להיות פגיעה נוראה. ומצד אהרון הקב"ה מעיד עליו: "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד, יד) זו דוגמה למופת של ענווה וויתור על כבוד עצמי. גם מאסתר המלכה אפשר ללמוד יסוד זה; לכל אישה המובאת לפני המלך יש את הזכות לדרש מה שהיא רוצה, והנה כשהגיע תורה של אסתר לא בקשה דבר, רק מה שנוגע לכבוד שמיים: אוכל כשר ושבע נערות (שהייתה מונה בהן ימי השבוע כדי לא לשכוח מתי שבת-ילק"ש) וכל כך למה? כי מוותרת על כבוד עצמי ודואגת רק לכבוד שמיים. יהי רצון שנצליח גם אנחנו לקדש שם שמיים תוך וויתור על כבוד עצמנו. |
