מובא בפרשה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר: וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ" (במדבר ט, א-ב) שואל רש"י: סוגיה זו, פרשת "פסח מדבר", נאמרה לפני הפרשה הפותחת את ספר במדבר שנאמרה "בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית" (שם א, א) ולמרות הכלל הידוע "אין מוקדם ומאוחר בתורה" התורה הייתה יכולה להתחיל את הספר בנושא "פסח מדבר" ורק לאחר מכן לעבור למפקד בני ישראל שהיה בא' אייר. מדוע בכל זאת לא נכתבו הדברים כסדרם? עונה רש"י: "מפני שהיא גנותן של ישראל, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד". רק אחרי שנכנסו לארץ עם יהושע בין נון והגיעו לגִּלְגָּל, הקריבו את קורבן פסח פעם נוספת ומשם והלאה כל שנה עשו את הפסח כראוי, אך במשך שהותם במדבר ארבעים שנה לא הקריבו אלא פסח זה בשנה השנית. כמובן שאין הכוונה שהיו חייבים להקריבו, שהרי התורה אמרה: "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ ... וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת" (שמות יב, כה) ומסביר רש"י: "תלה הכתוב מצווה זו בביאתם לארץ, ולא נתחייבו במדבר אלא בפסח אחד שעשו בשנה השנית ועל פי הדבור" (שם) אם כן לפי הדין היו פטורים מלהקריבו; מה עוד שאם היו מחויבים מן התורה ולא הקריבוהו הרי שזה לא רק "גנאי" אלא שחייבים כרת ר"ל, כדין מי שחייב בקורבן פסח ולא הקריבו. שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א: מדוע פרשה זו נקראת "גנותן של ישראל"? ממה נפשך, אם היו מחויבים בקרבן פסח - חייבים כרת על שלא עשו אותו, ואם פטורים ממנו למה זה גנאי שלא הקריבוהו? אומר הרב: אמנם מן הדין היו פטורים מקורבן פסח כאמור, אלא שלמרות זאת היו צריכים להתייעץ עם משה אולי יש דרך להקריבו; קורבן פסח מבטא את הכרת הטוב מצד העם כלפי הבורא על שהוציאם מעבדות לחרות, ומי שמכיר טובה באופן מושלם מחפש כל מיני דרכים כדי לבטא את הכרת טובה למיטבו, ואם אינו עושה כן הרי שהכרת טובה זו אינה מושלמת. התורה מספרת על אנשים שהיו טמאים וממילא נבצר מהם להקריב את קורבן פסח במועדו. ניגשו אל משה ובפיהם בקשה: "וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ט, ז) הם לא אמרו: "ברוך השם אנחנו פטורים ממצווה זו!" אלא הבינו שאם לא יקריבו את קורבן פסח הרי שזה גרעון גדול עבורם ולכן באו בטענה "לָמָּה נִגָּרַע"; חשוב לציין שהסיבה שגרמה לטומאתם אמנם שנויה במחלוקת תנאים (סוכה כה.) לפי רבי יוסי הגלילי אותם אנשים היו נושאי ארונו של יוסף שכידוע משה רבנו לקח אותו בעת יציאתם ממצרים אך כנראה מסרו להם במסעם במדבר; רבי עקיבא אומר: אלה היו משאל ואלצפן שהתעסקו בפינוי גופותיהם של בני אהרון נדב ואביהו שמתו לפני ה' ורבי יצחק אומר שהיו אלו יהודים שעסקו במת מצווה שחל יום שביעי שלהם להיות בערב פסח, כפי שאומר הפסוק: "וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא" (שם ו) "ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולין לעשות" (סוכה שם) אולם לכולי עלמא סיבת טומאתם קשורה להתעסקות במצווה אחרת, ולמרות זאת הם הרגישו ש"מפסידים" מצווה. יש אם כן שבח גדול לאותם אנשים שהתעקשו למצוא דרך להקריב קורבן פסח למרות טומאתם, אך מאידך פרשה זו היא "גנותן של ישראל" משום ששנתיים בלבד לאחר יציאת מצרים לא ביקשו פיתרון להביע את הכרת הטוב להשי"ת על ידי הקורבן. ייתכן שלאורך כל מסעם במדבר אכלו מצה ומרור כשם שגם בימינו מחויבים באכילת מצה דאורייתא למרות שאין לנו קורבן פסח, אך היו צריכים לדרוש יותר מזה. הרמח"ל כותב (מסילת ישרים פ"יח) "בן אוהב אביו שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל. ואע''פ שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור, הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה לעשות לו, גם את אשר לא אמר לו בפירוש, כיון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו ולא ימתין שיצווהו יותר בפירוש או שיאמר לו פעם אחרת" למשל אם הבן יודע שאביו אוהב לשתות קפה כשחוזר הביתה, מיד כשישמע את הצלצול בדלת ירוץ להכין לו כוס קפה; כך עם ישראל שראו שה' חפץ בקורבן פסח היו צריכים להקדים ולחפש פתרונות מה אפשר לעשות במקום זה, זאת הטענה לעם ולכן נחשב כ"גנותם של ישראל". יוצא מכאן לקח גדול עבורנו: גם כשנפטרים ממצווה מסוימת מסיבה מוצדקת לפי ההלכה, חייבים להרגיש את החסר ולא להסתפק במשפט כגון "אנוס רחמנא פטריה"; קורה למשל שלפעמים האדם מאחר להגיע לבית הכנסת ומפסיד קדיש, אם ירגיש שחסר לו, למרות שסיבת האיחור מוצדקת, פעם הבאה ישתדל להגיע מוקדם יותר. מאידך יש ללמוד מסוגיה זו את הרצון "להתחייב" במצווה ולא לחפש דרכים להיפטר ממנה. הגמרא (ברכות ל"ה) אומרת שיש הבדל גדול בין הדורות הראשונים לדורות האחרונים; דורות הראשונים היו מכניסים פרותיהם דרך טרקסמון (שערי החצר והבית) כדי לחייבם במעשר ואילו דורות האחרונים מכניסים פרותיהם דרך גגות, דרך חצרות ודרך קרפיפות כדי לפוטרן ממעשר, דהיינו: בעוד שאבותינו חיפשו איך להתחייב במצוות, אנחנו מחפשים איך להיפטר מהן. מספרים על הגר"א שחסך פרוטה אחר פרוטה, למרות מצבו הכלכלי הדחוק, וקנה חלקת אדמה על מנת לקיים מצוות לקט שכחה ופאה, למרות שבחו"ל לא נוהגות מצוות אלו; הגאון הרב צבי פרנק זצ"ל קנה שה בשביל לזכות במצוות נתינת זרוע, לחיים וקיבה לכהן. הם היו יכולים להצדיק את עצמם בקלות: מי שאין לו שדה פטור מלקט שכחה ופאה ומי שאין לו שה פטור מזרוע לחיים וקיבה, ובכל זאת הם חיפשו את הדרך לקיים מצוות אלו. הוא הדין בנוי מצווה; אדם המשתדל בהידור מצווה ומייפה אותה, יקרין לסובבים אותו אהבת תורה ומצוות, וזה מעורר חשק במי שרואה אותו. משל לאדם שאוכל בהתלהבות ומבטא בַפָּנִים כמה טעים האוכל, הוא מעורר חשק במי שיושב מולו ומסתכל, מה שאין כן אם אוכל תוך כדי שמעקם פרצוף ובקושי לועס - המסתכל עליו לא יעיז לטעום מהמאכל. זה מה שאנחנו משדרים כשמקיימים מצווה או כשלומדים תורה - תענוג גדול שאין כדוגמתו או להיפך ח"ו; לכן חשוב מאוד להקפיד על עשייה בשמחה ובטוב לבב על מנת להשפיע טובה זו לאחרים |
