מדברי אורחות צדיקים שער התורה

בס"ד יום ד ד סיון התשס"ט
מדברי אורחות צדיקים שער התורה שער העשרים ושבעה
וז"ל :"אחר האמוראים עמדו הגאונים, אשר ידעו כל התלמוד, בבלי וירושלמי וספרא וספרי ותוספתא, והם הוציאו לאור תעלומותיו של התלמוד ובארו ענייניו, לפי שדרך התלמוד עמוק הוא מאוד, ועוד, שהוא בלשון ארמי, מעורב עם לשונות אחרות, לפי שאותה הלשון הייתה ברורה לכולם בבבל בעת שחובר התלמוד, אבל בשאר מקומות ובימי הגאונים אשר בבבל לא היו מכירים אותה הלשון עד שילמדו אותה. ושאלות רבות היו שואלים אנשי כל עיר ועיר לכל גאון אשר היה בימיהם לפרש להם דברים קשים שבתלמוד, והם היו משיבים להם כפי חוכמתם. ואותם השואלים היו מקבצים התשובות ועושים מהם ספרים להבין מהם.
גם חיברו הגאונים שבכל דור ודור חבורים לבאר התלמוד, מהם מי שפירש הלכות יחידות, ומהם מי שפירש מסכתות וסדרים. ועוד חברו הלכות פסוקות בעניין האסור והמותר, והחיוב והפטור, בדברים שהשעה צריכה להם, כדי שיהיו קרובים למדע מי שאינו יכול לירד לעומקו של תלמוד.

ואחר-כך עמד רבנו משה מקוצי וחיבר ספר אחר, וליקט מאותו ספר של מימוני וחיבר עליו שאר דברים של אחרונים. וכן כל אחד ואחד עשה ספר לפי מה שראה ענייני הדור שהיה בו. וכן חיברו רבנים רבים פסקות, כגון הרוקח ורבי אליעזר ממיץ ואבי העזרי ואור זרוע. וכן עשו רבנים רבים, כל אחד חיבר ספר לפי מה שראה ענייני הדור שהיה בו, כי ראו שנתמעט בעוונותינו הרבים ידיעת התלמוד, ואין אדם יכול לידע אם לא מתוך ספר פוסקים. וגם רבנו שלמה עליו השלום, שראה בימיו מעוט הלבבות, שהיו הדורות בעוונותינו הרבים מתמעטים והולכים, ועל-כן נתעורר לבו לפרש התלמוד ללמד בני-ישראל דעה.
ואחר-כך עמדו יוצאי ירכו -רבנו תם ורבנו יצחק ושאר רבנים - ופלפלו פלפול גדול עד שחיברו התוספות בישיבתו של רבי יצחק, שהיה בעל התוספות. ושם היו גדולים, כגון רבי שמעון משאנץ,שחיבר גם-כן תוספות, לבד משארי תלמידים שהיו לרוב מאוד, והם היו גיבורים בתורה, והיה לבבם גדול מאוד ופתוח כאולם, ולמדו בעסק גדול, ומסרו נפשם על התורה, וידעו בלא עיון כל התלמוד פירוש רש"י ותוספות.
ואחר-כך בעוונותינו הרבים רבו הצרות ונתמעטו הישיבות, והיו אותם התוספות האחרונים כבדים עליהם ולא יכלו לשאת, ובאו גדולים אחרים וקיצרו התוספות ההם, כל אחד כפי חוכמתו, להקל לאנשי דורו הלימוד. ועדיין בימים ההם היו בקיאים בכל התלמוד, והיו יודעים המצוות מתוך התלמוד, עד שנתגלגל שנתגרשו מצרפת, אשר שם היו מחזיקים בתורה והיו לומדים בעסק גדול, כעניין שעשו ראשונים בימי חכמי התלמוד, שהיה עיקר לימודם לחזור התלמוד כדי לקיים מה שאמרו: "ושננתם לבניך" - שיהו דברי-תורה מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר, אלא אמור לו מיד (קדושין ל, א); כי זה הדבר אי אפשר הוא, שיהיו המצוות שנונים ומזומנים בפי האדם להשיב לשואל, אם לא ברוב חזרות, כמו שאמרו בחגיגה (ט, ב): אינו דומה מי ששונה פרקו מאה פעמים, למי ששונה אותו מאה ואחד. ואמרינן במסכת תענית (ח, א), שריש-לקיש היה חוזר ההלכה ארבעים פעמים קודם שבא לפני רבי יוחנן. וכן עשו כולם בימי חכמי התלמוד, שעקר למודם היה חזרה.
ואמרינן במסכת מגילה (ז, ב), שרב אשי הוה יתב קמיה דרב כהנא. נגע ולא קאתו רבנן. אמר ליה: מאי טעמא לא אתו רבנן? אמר ליה: דלמא טרידי בסעודת פורים. אמר לה: ולא הוה אפשר למיכל מדאורתא? אמר לה: לא שמיע ליה למר להא דאמר רבא: סעודת פורים שאכלה בלילה, לא יצא ידי חובתו; מאי טעמא? "ימי משתה ושמחה" כתיב (אסתר ט, כב). אמר לה: אמר רבא הכי? אמר לו: אין! תנא מניה ארבעין זמנין, ודמי לה כמאן דמונח בכיסו.
ועתה ראה,זה היה דבר קל מאוד, ואפילו הכי היה חוזר אותו כמה פעמים, ועכשיו אין שום אדם שיהיה חוזר דבר כזה יותר מפעם אחת או שתי פעמים. ויש ראיות גדולות ברורות בכמה מקומות בתלמוד, שהיו כולם רגילים בחזרה, ולכל אחד היה היו פורעים בלילה (ערובין סה, א), וכל שלושים יום היו חוזרים תלמודם. ובזה העניין היו לומדים גם-כן בצרפת, עד שהגיעו למעלות רבות ולידיעה גדולה, ולא הוצרכו לספרי פוסקים, כי היו יודעים המצוות מתוך התלמוד והתוספות; אבל מיום שנתגרשו מצרפת נתמעט הלמוד מאוד מאוד.
ועוד בדור הזה נשתכחה התורה, מחמת כי הלומדים הללו סבורים לעשות כמו הראשונים להחזיק בפלפולים, אך אינם דומים לחכמי צרפת כלל וכלל לא, שלבם היה פתוח כאולם, ותורתם הייתה אומנותם, והיו ממיתים עצמם עליה יומם ולילה,לכן השיגו וידעו בפלפולם; אבל עכשיו אינם יודעים כן, אלא מבלבלים זה את זה, ומבטלים רוב היום ועוסקים באותו לימוד כחצי יום, והלמוד שלהם עראי דעראי והביטול קבע. אבל בימי חכמי התלמוד הלכו ללמד עשר שנים ויותר, והיה למודם גדול בקביעות, שאם היה אחד מתעטש לא היו אומרים "אסותא" מפני בטול בית-המדרש (ברכות נג, א). מזה העניין יש לדעת רוב קביעותם.
ואמרינן בכתובות:רב יוסף ברי דרבא שדריה אבוה לבי רב קמי דרב יוסף. פסק לה שת שנין.כי הוה תלת שנין, מטא מעלי יומא דכפורא, אמר: אזיל ואחזי לאנשי ביתי. שמע אבוה, שקל נרגא נפק לאפי. אמר ליה: יונתך נזכרת?! ואמרי לה: זוגתך נזכרת?! אטרוד, לא מר אפסיק ולא מר אפסיק.
ראה והבן זה העניין, כמה היו דבקים בתורה, על-כן זכו לרוח-הקודש.
וכן בארץ צרפת היו עוסקים בעסק גדול וזמן רב,והיו יושבים במקום אחד ללמוד כל התלמוד, והיו חוזרים תמיד, ולא פסקה תורה מפיהם, והיו עושים כמו מעשי הראשונים, כדאמרינן: לעולם לגרוס איניש ואף-על-גב דמשכח, ואף-על-גב דלא ידע מאי קאמר (ע"ז יט, א), ואמרי: מעקרא לגמר איניש, והדר לסבר (שבת סג, א).
וכל זה אינם עושים עתה, כי כל אחד רוצה ללמד תוספות וכל חידושים וחידושי דחדושים קודם שידע צורת התלמוד, אם-כן איך יצליחו, כיון שעושה להפך ממה שאמרו חכמי התלמוד, כי כל מה שנאמר בתלמוד הכל אמת, ואין להשיב עליו או לשנותו, ולא להוסיף ולא לגרוע, ועל-כן מרוב טורח הלימוד העידון והפלפול רבים פורשים מן הלמוד מרוב טורח השמועות והדקדוק שאומר על-פה, כי אומרים: מה נוכל להבין סברות מבחוץ, הלוואי שהיינו יודעים מה שבתוך הספרים. ואם היו לומדים בקביעות יומם ולילה, אז היו לומדים והיו בקיאים בתלמוד, והיו מתאווים ללמד, כי היה להם לב להבין בקל, והיה אדם בא ללמד לעולם, נים ולא נים, תיר ולא תיר, והיו מוסיפים בכך יראת-שמים שלמה, וגם היו מתרבים התלמידים והיו עוסקים תמיד בתורה; אבל עתה מרוב טורח השמועות נעשית עליהם ההלכה כמשא כבד, ולא יוכלו עוד להביט בה, ומתוך כך עוסקים בשיגעון בליצנות, ומבלבלים ומבטלים ועוסקים במיני תחבולות ואין להם יראת-שמים.
ואמרו בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ פה, א): רבי זירא יתיב בתענית מאה יום דלשכח מנה תלמודא דבבל, כי היכי דלא נטרדי.
ואמרו בויקרא-רבה (כה, א): נכשל אדם בעבירה אחת ונתחייב מיתה לשמים, מה יעשה ויחיה? אם היה רגיל לקרות דף אחד, יקרא שני דפים; או לשנות פרק פעם אחת, ישנה פעמים; או ללמד פרק אחד, ילמד שני פרקים. אלמא רב גרסא עקר, כי אם היה הפלפול עיקר, לצעוק ולהרים קול חצי יום בדבור אחד, אז היה לו לומר: אם מתחילה היה רגיל להקשות קושיא אחת, יקשה שתי קושיות.
ובפרק האיש מקדש (קדושין נב, ב) אמרינן: כשמת רבי מאיר, אמר רבי יהודה: אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן, שקנתרנים הם. וכל זה - שלא היה רוצה להתבטל מגרסתו, כי רבי מאיר היה חריף, ולא עמדו חבריו על סוף דעתו (ערובין נג, א). ועוד התם אמר רבי יוחנן: לבן של ראשונים - כפתחם של אולם, ושל אחרונים - כפתחו של היכל, ואנו - כמלא נקב מחט סדקית. ואמר אביי: ואנן כי סכתא בגודא לגמרא. ואמר רבא: ואנן כאצבע בקירא לסברא. ואמר רב אשי: ואנן כי אצבעתא בבירא לשכחה. ועכשיו אנן עניי הדעת אין אנו יכולים לומר כאצבע, כי אם כאבן שיש לגמרא ולסברא.
והא דאמר בפרק במה מדליקין (שבת לא, א) אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין שואלין אותו: נשאת ונתת באמונה? פלפלת בחוכמה? משמע שצריך אדם לפלפל. זה למוד הגמרא, שמקשינן משניות על הבריתות ומתרצינן להו. אי נמי, על-ידי עסק והגיון בתורה תמיד נותן דעתו לדקדק ומוצא טעמו. אבל לישב כל היום לפטפט, פשיטא שלא לעשות כן.
וכן עתה רוב הלומדים מודים בעצמם שאין לומדים כהוגן, ויודעים שאינם לומדים כדרך הישר, כי מרוב טורח הפטפוטים שהם מפטפטים הם מתבטלים לגמרי, ולא ישיגו ללמד לא תורה ולא נביאים וכתובים ולא אגדות, לא מדרשים ולא שום חוכמה, מחמת רוב תחבולות שלהם. ודרשו רבותינו (אבות דר"נ כד, ו) על פסוק זה: "על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב. והנה עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרולים, וגדר אבניו נהרסה" (משלי כד, ל-לא) - מי שאינו מחזיר תלמודו, מתחילה מחליף ראשי פרקים, סוף מחליף דברי חכמים, סוף שאומר על טמא טהור, והרי הוא מחריב את העולם. אלמא, מי שאינו חוזר תלמודו לא יוכל להורות כדין,אלא טועה ברוב ההוראות.
ואמרינן במדרש משלי (י, א): אמר רבי ישמעאל: בוא וראה כמה קשה יום הדין, שעתיד הקדוש-ברוך-הוא לדון כל העולם כולו על עמק יהושפט, וכיון שתלמיד-חכם בא לפניו, אומר לו: כלום עסקת בתורה? אומר לו: הן! אומר לו הקדוש-ברוך-הוא הואיל והודיע לפני, אמר לי מה קרית ומה שנית ומה שמעת בישיבה. מכאן אמרו: כל מה שקרא אדם, יתפוס בידו, שלא תשיגהו בושה וכלימה ליום הדין. " עכ"ל אורחות צדיקים שער התורה שער העשרים ושבעה נעזרתי במאגר "תורת אמת "