אמש היה יום כיפור,היום הקדוש והנורא יום סליחה וכפרה לעמו ישראל.
כמו כן זהו יום דהילולת מר"ן בעל "הסולם" רבנו יהודה ליייב הלוי אשלג זצוקללה"ה,אשר נלב"ע בעיצומו של "סדר עבודת היום" אשר בתפילת מוסף דיו"כ.
מקצת פעולותיו:
בעל הסולם - הרב יהודה לייב אשלג 1884-1954
הרב יהודה אשלג (1954-1884) מכונה "בעל הסולם" על שם פירוש "הסולם",
בעל הסולם נולד בפולין, בגיל 19 הוסמך כרב ע"י גדולי הרבנים, ושימש במשך 16 שנה כדיין וכמורה בוורשה. ב-1921 עלה בעל הסולם ארצה ושמו החל לעבור מפה לאוזן. עד מהרה הלך שמו לפניו והוא התפרסם כבעל ידע רב בחכמת הקבלה.
בשנותיו האחרונות כתב הרב אשלג, בעל הסולם, את "כתבי הדור האחרון", בהם ניתח משטרים חברתיים שונים ואף התווה תכנית מפורטת לבניין החברה העתידית המתוקנת
יצירותיו
שתי יצירותיו העיקריות, פרי עמל של שנים ארוכות, הן "תלמוד עשר הספירות"המיוסד על כתבי האר"י ופירוש "הסולם" לספר הזוהר, שהוא הפירוש המלא והמקיף ביותר שנכתב על ספר הזוהר עד כה. לצד פירושים אלה פרסם בעל הסולם קונטרסים בשם "מתן תורה" שלימים הפכו לספר מופלא בשם זה.
כמו כן פרסם הרב אשלג מאמרים רבים על משנתו החברתית-רוחנית ובהם ניתח משטרים חברתיים שונים ואף התווה תכנית מפורטת לבניין חברה עתידית מתוקנת הפועלת על פי חוקי ההשפעה ההדדית. לאחר מותו פורסמו ספר מאמריו "פרי חכם" ואיגרות שכתב לתלמידיו בעת ששהה בחו"ל בשם זהה.
שינוי חברתי
בעל הסולם לא הסתפק בהעלאת רעיונותיו על הכתב אלא פעל רבות לקידומם, ואף נפגש לשם כך עם מנהיגי תנועות הפועלים ועם אישי ציבור, ובהם זלמן שזר, משה שרת, חיים ארלוזרוב וחיים נחמן ביאליק. מספר ביומנו דוד בן-גוריון, שהופתע בפגישותיהם: "אני רציתי לדבר איתו על קבלה, והוא איתי על סוציאליזם". לכאורה מפתיע לראות כי בעל הסולם חפץ להתקרב אל תנועת הפועלים העברית ואל ראשיה, הרי בינם לבינו היה הבדל חיצוני ומנטאלי גדול. אולם עיון מעמיק בכתביו חושף דמות מורכבת ומרתקת של איש משכיל ורחב-אופקים הבקי בחוכמות רבות, המעורה היטב במתרחש בארץ ובעולם ובעל דעות מהפכניות ומרחיקות-לכת בתעוזתן.
כל ימיו עסק בעל הסולם בפירוש חכמת הקבלה, בחידושה ובהפצתה בשדרות העם. הוא פיתח שיטה ייחודית ללימוד קבלה, המאפשרת לכל אדם באשר הוא לחקור את המציאות שבה אנו חיים ולהתוודע אל שורשיה ואל מטרתה.
על האיש (מתוך "הארץ", 17.12.04)
"בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים יצא שלמה שוהם, שכעבור שנים היה מבכירי הקרימינולוגים וחתן פרס ישראל על פועלו בתחום, לחפש את הרב המקובל יהודה אשלג...באותו זמן הרב אשלג ניסה להדפיס את 'הסולם', התרגום העברי והפרשנות שכתב על ספר הזהר. בכל פעם שהצליח לגייס מעט כסף, מתרומות קטנות, היה מדפיס חלקים מן ה'סולם' שלו. מצאתי אותו עומד בבניין רעוע, חורבה כמעט, ליד מכבש דפוס ישן. הוא לא היה מסוגל להרשות לעצמו לשלם לסדר, ולכן סידר את אותיות הדפוס בעצמו, כשהוא עומד מעל המכונה במשך שעות בכל פעם, אף שהיה בסוף שנות השישים לחייו. הוא היה ללא ספק צדיק - איש צנוע, עם מאור פנים. מאוחר יותר שמעתי שהוא בילה כל כך הרבה שעות בסידור הדפוס, עד שהעופרת פגעה בבריאותו".
(מתוך קאב)
סעודת הילולא דרבינו אור ישראל מרן בעל "הסולם" זצוקללה"ה
אוצרות הלימוד שנשארו לנו מרבינו בעל "הסולם" ומרבינו רבי ברוך שלום זכר צדיקים לברכה, אין לנו כלל האפשרות להעריך אותם. אליבא דאמת כדאי למכור את כל העולם בשביל זה. כשלומדים בספר "תלמוד עשר הספירות" ובזוה"ק וכשמעיינים ב"אור פנימי" ובפירוש "הסולם" אין אנו יודעים את מה שהיה לפני שרבינו חיברם, אך מעט אפשר לראות מה היה אז ענין הלימוד, לפי מה שכתב במאמר כשבא לירושלים אודות המקובלים שהיו שם בזמנו. כשלומדים אלו הספרים צריך קודם כל להאמין שמדברים על ענינים של התגלות המלך, ותיקונים שהתחתונים צריכים לעשות בכדי לקבלם, ורבינו גילה גילוי עצום מה שלא היה עד אז, והרבי זצ"ל הוסיף ונתן הסברה גדולה מאוד עד שכל אחד ואחד יכול ללמוד בספרים את המדרגות העליונות ולהקישם לעבודת האדם. אך לנו אין האפשרות להעריך באמת האוצר הגדול הזה, והזכות שיש לנו שהקב"ה קירב אותנו להאור הגדול הזה, וע"ז צריכים אנו להודות לה' יתברך. ולכן צריכים אנו להתבונן מידי יום ביומו בחשיבות הדברים, כי האדם הוא הקובע מה תהיה החשיבות, ובכל פעם שיחשיב ויעריך זאת יותר, אפילו הדברים שכבר יש לו, אז מעלתם תגדל. וכן כתב רבינו במכתב אחד: "האדם צריך ללמוד להכיר במתנות הגדולות שנתנו לו, וזה לפי שיעור שמאמין בגדלות הבורא, ממילא נמשך שהוא שמח בלימוד התורה ובקיום המצוות שמביאו לדביקות ה', ובכל מחשבה קטנה שיש לו לגבי הבורא, ולפי שיעור שמחשיב זאת אזי הולך ומתרומם ומתגדל עד שמוצא עצמו בתוך היכל המלך פנימה". נמצא שכדי שיהיה בתוך היכל המלך תלוי כמה מחשיב את המעלות שיש לו, והיינו, שבאמת כבר ישנו בהיכל המלך אלא שלא מחשיבו כהיכל המלך ! אבל המחשיב זאת כפי האמת שבדבר, הרי מרחיב גבולות הקדושה יותר ויותר, עד שמוצא עצמו בתוך ההיכל כפי שכתב שם. ועוד הוסיף שם בלשונו הזהב: "וזהו עבודת האמונה שהוא ענין החינוך וההסגל כדרך שאומנים את הילד". פירוש: עבודת האדם היא בהדרגתיות כחינוך ילד דמתחנך בכמה שנים, וזה שהאדם צריך להאמין ולחנך עצמו להיות אמיתי, וזה דוקא שמחשיב כל נקודה דקדושה, בידיעה שהולך בכל מקום במחיצת הבורא כי אין עוד מלבדו.
* * * *
יום הכיפורים סובב סביב ענין הכפרה, כשמו כן הוא. אלא דנקרא "כיפורים" לשון רבים, דאיתא בזוה"ק דביום זה מלכות עולה ועומדת במקום אמא עילאה ונעשית מדרגה אחת, ולכן נקרא בלשון רבים. והנה עצם הלשון 'כיפור' הוא ענין נקיון. ולכן אנו מבקשים ביום זה שהקב"ה יזכינו לקבל את עול מלכותו עלינו, כי אין לנו בחיינו מלבד זה, וכדי שהאדם יגיע למדרגה שרק ה' יתברך יהיה אצלו העיקר, צריך ללכת באמונה בגדלות ה'. וזהו שמבקשים מספר פעמים ביום זה: 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך', והיינו, שכבוד ה' ומלכותו יתגלה בעולמו של האדם. וכמו"כ אומרים: 'תן כבוד לעמך תחילה ליראיך וכו' וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך', 'ויראוך כל המעשים', 'ותן פחדך', שעי"ז שיזכינו לאמונה הזאת אפשר להקדיש חיינו לאמת.
ולהמחיש הדבר (אם כי באופן קיצוני, אך מ"מ השאיפה צריכה להיות לכוון הזה), עפ"י המסופר על ה'חידושי הרי"ם' מגור שכל פעם שהיה נוסע לרבותיו מפרשיסחא היה נפטר לו בן, כן היה בי"ג בניו, ובכל אופן היה ממשיך לנסוע, ומספרים שכשנפטר בנו האחרון היה זה בעצם יום השבת, וכשבאו לבשרו על פטירתו לא הגיב כלום, ובצאת השבת היה מתאנח קשות ולא ידעו חסידיו האיך להרגיעו, עד שאחד מבני המשפחה נכנס אליו ושאלו: מה יהיה שהעולם יחשבו שהרבי ח"ו לא מצדיק את הדין ולא פוסק מלהתאנח ולהצטער? השיב לו הרבי מגור זי"ע: הנך חושב שמתאנח אני על שהקב"ה לקח לי את בני? הלא ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך, ואין לי שמץ מחשבה על זה, אלא שנאנח אני שמכאן ואילך לא אוכל לקיים יותר מצות 'ושננתם לבניך', וע"ז שנפסק ממני מצות הבורא אני כואב. והנה אם כי הדבר על אנושי, אולם בזמן שמתגלה כבוד ה', האדם מוכן לתת את הכל ומתבטל כנר לפני אבוקה, וזה שלנו קשה לקבל זאת הוא מטעם שלא מתגלה כבוד ה' אצלינו, ואיננו מתאמצים בעבודה די, ולא מבקשים ומתחננים ע"ז, אבל זה האמת, והוא ענין המרכזי דיום כיפור, שמבקשים סליחה ומחילה, והיינו שיתרצה להתגלות אלינו ויזכינו בהתקרבות שלו.
יום הכיפורים במישנתו של בעל "הסולם"
מאת רבי אברהם מרדכי גוטליב
הזה"ק פרשת תצוה אות קי"ב: "שואל: למה נקרא כיפור? ומשיב: משום שמנקה כל טומאה ומעביר אותה מלפניו ביום הזה. וע"כ יום כיפור פירושו – יום של ניקיון, וכך אנו קוראים אותו. כעין זה כתוב: "וכיפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם", דהיינו שלא יוכל המקטרג לשלוט עליהם. וע"כ ביום כיפור, שהוא קינוח כל העוונות ונקיון שלהם, צריכים ישראל לטהר עצמם, וללכת יחפי רגלים כמלאכים העליונים".
יום הכיפורים הוא יום פטירתו של מחיה הזהר הקדוש בעידן המודרני – המקובל האלוקי רבי יהודה הלוי אשלג זצוק"ל. בעצם היום הקדוש בשנת תשט"ו, נסתלק בסערה לשמי מרום איש אשכולות זה, והשאיר אחריו מסות רעיוניות, אשר לפי צוואתו הרוחנית עתידות לשנות את פני הדור העתידי כולו.
ראשית ובסיס לכל היא תפישתו על ענין הנקיון אשר עליו מדבר הזה"ק. רוב בני האדם מבינים אשר מה שטעון תיקון הוא רובד המעשים. דהיינו, יש שאין אנו מצליחים לעשות את המעשים אשר נדרשים מאיתנו, ויש אשר אין אנו מצליחים להימנע מן המעשים האסורים עלינו. ועל כך סובב כל ענין הניקיון והתיקון.
אבל רבינו בעל "הסולם" קובע אשר הענין המרכזי אשר נדרש מאיתנו, הוא פיתוח טבע אנושי אחר מן הטבע האנושי שעימו אנו נולדים - טבע של אהבת הזולת. כי האדם נולד כידוע עם טבע של אהבה עצמית ואיגואיזם, אולם כל עוד שטבע זה הוא השולט היחידי בחייו, אזי אין לו שום אפשרות לתקשר עם בורא עולם. דהרי ידוע אשר תכונתו הבולטת של הבורא, היא תכונה המכונה ע"י חז"ל בשם "הטוב והמטיב לרעים ולטובים", או בשם "הטוב המוחלט". נמצא א"כ שכל חוקו של הבורא הוא להטיב לזולתו, ואין בחוקו ענין של אהבה עצמית כלל. דהנה ענין האהבה העצמית שלנו מאופין בכך שאנו רוצים – בשפה פשוטה – להנות מן החיים. לכן אנו תרים במשך שעות יומינו ובודקים – באיזה אופן נוכל להפיק הנאה כמה שיותר מן המוטיבים שעימם אנו נפגשים במשך היום. ולכן אנו מרוכזים בתוך הגרעין האנכי שלנו, כאשר אנו מנסים למשוך מכל הסובב אותנו הנאה ותענוג בכל צורה אפשרית. ע"כ מכנה בעל "הסולם" את טבע האדם בשם – רצון לקבל הנאה ותענוג. אולם הבורא הוא שלם בתכלית השלימות, וכולל את כל מיני המידות הטובות, וכל מיני המלויים אשר נמשכים אל הבריאה, וברור הדבר שאינו בעל חסרון, אשר תאב בכל זמן להשלים את חסרונותיו. אלא עקב זאת תכונתו היא תכונה הפוכה – הוא תר ומחפש את האפשרות להשפיע ולהטיב לנבראיו.
ומהי מהות הטוב אשר רוצה להשפיע לנבראים? הוא ענין "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". כי כאשר מכיר הנברא ומתודע אל הישות האלוקית המושלמת, כאשר נוכח להכיר את תכונותיה המופלאות אשר הינן למעלה מכל הגדרותיו ותפישותיו האנושיות של בן התמותה, אזי ממלא אותו אור תענוג עצום מאד, ומבקש להתבטל ולהתאחד עם המאציל. וע"ז נאמר "טעמו וראו כי טוב ה'", כי מי שלא טעם אור מופלא זה המתגלה במח ובלב הנברא, אזי אינו מסוגל אף לדמיין לעצמו ענין זה.
אבל ללא השתוות התכונות והדעות לא יתכן חיבור, וע"כ לא יתכן חיבור ביננו לבין הבורא, כי הבורא כולו נתינה והשפעה, ואילו אנו כל כולנו קבלה ואהבה עצמית. ונתאר לעצמינו ב' אנשים, האחד כולו נתינה וחסד, ואילו השני כולו תאוה, האם ב' אלה יכולים להיות חברים? זוהי הסיבה שאין אנו מרגישים את מציאות ה' כלל בחיינו היום יומיים, ואין לנו תיקשורת שוטפת ובלתי אמצעית עמו, כדבר איש אל רעהו. כי "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". נמצא שחיינו הינם ריקנים לחלוטין ממה שהיה צריך למלא אותם, וההפסד הוא בלתי ניתן לתפישה כלל - במקום להיות מקושרים עם מלך היקום כולו, אנו מקושרים עם תאוותינו האנושיות הקטנטנות.
אי לכך אנו נתבעים לעשות נקיון פנימי, לנקות את תכונת האהבה העצמית שלנו. וכדרך כל מידה רעה שאנו רוצים להעבירה מאיתנו, אנו צריכים להנהיג את המידה ההפוכה לה בקצה האחרון, ורק לאחר שהתרגלנו בכך, אנו יכולים לשוב לדרך האמצעית הממוצעת. כך גם כאן: אנו נתבעים לשאוף לבנות בתוך עצמינו טבע שני של אהבת הזולת, כך שכל המנטליות שלנו תשתנה לחלוטין, ונהפך ליצורים אחרים לגמרי ממה שאנו מכירים. במקום שנהיה מרוכזים בתוך נקודת האגו שלנו, נהיה מרוכזים בזולת. נתבונן במעלותיו ובמידותיו הטובות למן הבוקר ועד הערב, ונחפש ונתור דרכים לגרום נחת רוח ותענוג לזולת, ממש כפי שהבורא תר ומחפש אחר אפשרויות להשפיע לנו. וזו לשון רבינו בעל "הסולם": "רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות – ונודע שזכות הוא מלשון הזדככות, והוא ע"ד שאמרו ז"ל: "לא נתנו מצוות אלא לצרף בהן את ישראל" – כי אנו צריכים לנקות ולזכך את עצמינו מן העביות של הרצון לקבל שבנו, ואז נבוא אל הדביקות המליאה בו יתברך".
הניקיון הזה צריך להתחיל באופן אישי, אבל הוא צריך לעבור לפסים ממלכתיים ג"כ. כי המגמה היא ליצור "ממלכת כהנים וגוי קדוש". דהיינו אומה אשר אנשיה עסוקים בלהטיב איש לרעהו, דוגמת הכהנים אשר אין להם חלק ונחלה לעצמם, אלא כל עיסוקם הוא לשרת את הבורא, אומה אשר אנשיה מקודשים, דהיינו מופרשים ומובדלים מן האהבה העצמית. וכך כותב רבינו בעל "הסולם" (מאמר הערבות): "וזהו דבר הערבות אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה, כי לא ניתנה להם התורה בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו. דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכיו עצמו. ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת, משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, וליתן כל מה שיש לו לכל הנצרך, היות שאינו מפחד עוד בעד קיום גופו עצמו, כי יודע ובטוח ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן". עכ"ל.
רואים אנו שהשראת שכינתו יתברך בתוכינו תלויה למעשה בנקיון הנפש של הפרט, המוביל לנקיון הנפש הכללית, של החברה הישראלית כולה. ואז נרוויח בכל החזיתות, כי מלבד הדביקות שתהיה לנו עם מלכו של עולם, הרי גם יווצרו כאן חיים מאושרים במישור שבין אדם לחבירו. ענין אחד קטן אנו צריכים לשנות – במקום להיות מקבלים, להיות משפיעים. ולעתיד לבוא עולם כמנהגו נוהג, הפקיד בבנק ילך לעבודתו לבנק, ובעל החנות יתיצב מדי בוקר בחנותו בכדי למכור את מוצריו,
