בס"ד
לשי ידידי היקר ...
בהמשך לדבריך : הבאתי את המאמר בעינין הקמיעות ושימוש בשמות הקודש האם זה מועיל בימינו ...
ולסיכום הדברים נאמר: ייסודם של ששמות הקודש אמת, ובהמשך התבססו על שקר ו/או הסתרת האמת עד דורינו ...
שנאמר על "שמות הקודש" על הקמיעות בימינו לא מועילות בדרך כלל כי טעמי הניקוד שהם עיקר הכח בשמות הקודש נשתכחו עם זמן העברת ידיעת השימוש בשמות הקודש וניקודם בין החסידים מדור לדור עד דורינו. וכיום רבים בדורינו לא מוסרים או משתמשים בשמות הקודש הנכונים כנדרש בין אם זה מידיעתם (בזדון)
או בין אם זה לא מידיעתם (בשגגה = מכיוון שכך לימדו אותם להאמין)
והנה המאמר: מתוך "מורה נבוכים" של הרמב"ם - ח"א - אות - ס"א - ס"ב ...
ס"א
אל תעלה על דעתך הזייתם26 של כותבי הקמיעות והשמות אשר הם בודים, שאתה שומע מפיהם או מוצא בספריהם האוויליים.
שמות אלה אינם מצביעים על שום עניין כלל.
הם קוראים אותם שמות וטוענים שהם צריכים קדושה וטהרה ושהם עושים נפלאות27.
כל הדברים האלה הם סיפורים שלא ראוי לו לאדם שלם לשמעם, כל שכן להאמין בהם28.
בשום פנים לא נקרא שם המפורש אלא זה השם בן ארבע אותיות הכתוב אשר אינו נקרא לפי אותיותיו ובפירוש אמרו
29 בספרי
30: "כה תברכו את בני ישראל" (במדבר ו', 23): "כה" - בלשון הזה,
"כה" - בשם המפורש. ושם נאמר: במקדש ככתבו ובמדינה
31 בכִנויו. ובתלמוד
32 נאמר: "כה" - בשם המפורש. אתה אומר בשם המפורש או אינו אלא בכִנויו? תלמוד לומר: "ושמו את שמי [על בני ישראל]" (שם, שם, 27) - שמי המיוחד לי. הרי שהתברר לך ששם המפורש הוא שם בן ארבע אותיות זה, ושהוא לבדו הוא המורה על העצמוּת מבלי לשתף
33 עניין אחר. לפיכך אמרו עליו: המיוחד לי.
אני אבאר לך מה הדבר שגרם לאנשים להאמין במה שהם מאמינים בדבר השמות. אבאר לך בעיה זו בפרק שאחרי זה, ואסיר לך את הלוט מעליה עד שלא יישאר בה קושי, אלא אם כן תרצה להטעות את עצמך.
ס"ב
נצטווינו על ברכת כהנים ובה שם ה' ככתבו אשר הוא שם המפורש.
לא היה ידוע לכל אחד כיצד מבטאים אותו, באילו תנועות יש להגות כל אות מאותיותיו, האם יש להדגיש חלק מאותיותיו, אם יש בו אות דגושה.
החכמים היו מעבירים זאת זה לזה במסורת, דהיינו, את אופן ההגייה, ולא היו מלמדים זאת לשום אדם, אלא לתלמיד הגון פעם אחת בשבוע1.
אני מאמין שמה שאמרו: שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע
2 - אין זה רק כיצד לבטא אותו, אלא גם לימוד העניין אשר למענו יוחד
3 שם זה. אזי יהיה גם בכך סוד אלוהי.
כן היה אצלם שם בן שתים-עשׂרה אותיות, אשר הוא פחות בקדושה מן השם בן ארבע אותיות. מתקבל ביותר על דעתי שלא היה זה שם אחד, אלא שני שמות או שלושה, אשר סכום אותיותיהם שתים-עשׂרה. שם זה היו מכנים
4 בו כל אימת שבא בקריאה שם בן ארבע אותיות, כמו שאנו מכנים היום באלף דלת ואין ספק ששם זה אשר הוא שם בן שתים-עשֹרה אותיות הורה על עניין מיוחד יותר
5 ממה שמורה אלף דלת, והוא לא היה אסור ולא שמור
6 מפני אף אחד מן החכמים. אלא כל מי שביקש ללמוד אותו - לימדוהו אותו. לא כן שם בן ארבע אותיות;
שכן אף אחד מאלה שידעו אותו לא היה מלמד אותו כלל לאיש ממכריו אלא לבנו ולתלמידו פעם אחת בשבוע.
כאשר החלו אנשים מופקרים ללמוד שם בן שתים-עשֹרה אותיות זה, הם השחיתו על-ידי כך אמונות, דבר הקורה לכל מי שאינו שלם כאשר הוא לומד שדבר-מה אינו כפי שהיה מדמה בתחילה.
לכן הסתירו את השם הזה גם כן ולא לימדוהו אלא לצנועים שבכהונה כדי שיברכו בו את האנשים במקדש, מכיוון שפסקו מלהזכיר את השם המפורש אף במקדש בגלל שחיתותם של האנשים.
[החכמים] אמרו
7:
משמת שמעון הצדיק בטלו אחיו הכהנים מלברך בשם. אלא היו מברכים בשם בן שתים-עשֹרה אותיות
זה.
הם אמרו
8: בראשונה שם בן שתים-עשֹרה אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם
. משרבו הפריצים, היו מוסרין אותו לצנועים שבכהונה, והצנועים שבכהונה היו מבליעים אותו בנעימות אחיהם הכהנים.
אמר ר' טרפון: פעם אחת עליתי אחר אבי אמא לדוכן והטיתי אזני אצל כהן ושמעתי שהבליעו בנעימות אחיו הכהנים.
היה להם גם שם בן שתים וארבעים אותיות. ידוע לכל מי שמסוגל לתפישׂה מושגית
9, שלא ייתכן בשום פנים שארבעים ושתיים אותיות תהיינה מלה אחת. אלא היו אלה מלים מספר אשר סכום אותיותיהן ארבעים ושתיים. אין ספק שמלים אלה מורות בהכרח על עניינים. עניינים אלה קרובים לתפישׂה
10 אמיתית של עצמוּתו יתעלה באופן שאמרנו. מלים מרובות-אותיות אלה נקראו שם רק מפני שהן מורות על עניין אחד בלבד כשאר השמות הפרטיים
11. מלים אלה מרובות הן כדי להסביר את העניין. כי יש שעניין אחד מוסבר בביטויים רבים. הבן זאת אפוא.
דע שדבר זה שהיו
מלמדים היה לימוד העניינים שעליהם מורים אותם השמות ולא ביטוי האותיות גרידא,
מעורטל מכל תפישׂה מושגית10.
על שם בן שתים-עשֹרה אותיות זה ועל שם בן ארבעים ושתים אותיות לא נאמר מעולם השם שם המפורש. אלא שם המפורש הוא השם המיוחד לו, כפי שביארנו. ואִילו שני אחרונים אלה היו בהכרח מביעים ידיעה אלוהית כלשהי
12. הראיה ש[השם בן מ"ב אותיות] מוסר ידיעה היא שהם אמרו
13 על זאת:
שם בן ארבעים ושתים אותיות קדוש ומקודש ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מִדותיו ודיבורו בנחת עם הבריות. וכל היודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות ותלמודו מִתקיֵם בידו ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא.
זה הנוסח בתלמוד. מה רחוק מה שמבינים מאמירה זו מכוונת אומרה! כי הרוב חושבים שאלה אותיות שמבטאים אותן ולא יותר, ואינם מביאים בחשבון שיש להן משמעות ושאפשר לרכוש באמצעותן את הדברים הגדולים האלה, ושעל-כן דרושה להם ההכנה המוסרית הזאת וההתכוננות הרבה אשר הוזכרה. ברור שכּל זה אינו אלא הודעת משמעויות אלוהיות מתוך כלל המשמעויות שהן סתרי תורה, כמו שהבהרנו
14.
בספרים שנכתבו על חוכמת האלוהות התברר שאת הידיעה הזאת אי-אפשר לשכוח, כוונתי להשׂגת השׂכל הפועל
15, וזאת משמעות דבריו: ותלמודו מִתקיֵם בידו.
והנה כאשר מצאו האנשים הרעים הבורים את הלשונות האלה נתאפשר להם לשקר ולומר שיצרפו איזה אותיות שירצו ויאמרו: זה שם הפועל !!!
ועושה כאשר כותבים אותו או אומרים אותו באופן כזה.
אחרי-כן
נכתבו הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבור הראשון.
וספרים אלה הגיעו לידי החסידים היראים הפתאים אשר אין בידם קנה-מידה להבחין בו בין האמת והשקר והם הסתירו אותם. אחרי-כן נמצאו בעזבונם, ולכן חשבו אותם לנכונים
16.
ובסיכום: פתי יאמין לכל דבר (משלי י"ד, 15).
וד"ל ...
והמשכילים יזהירו ...
כן יהי רצון ...
חיזקו וימץ לבבכם כל המייחלים ל - ה' ...
ואתם הדבקים ב - ה' אלוקיכם חיים כולכם היום ...