עצמאות ישראל ע"פ הבנת דרכו העמוקה של רבנו בעל "הסולם" זצוק"ל וזיע"א

 בס"ד
עצמאות ישראל
לפי המקובל האלוקי
רבי יהודה הלוי אשל"ג זי"ע
מאת רבי אברהם מרדכי גוטליב שליט"א

א) רבינו הקדוש מוהרי"ל אשלג מחבר פירוש "הסולם" על הזהר הקדוש, מתיחס בכתביו לענין עצמאות ישראל.
הנה תחילה יש לנו להתעמק בחוק אחד שיסד: ברוחניות זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד.  פירושו של דבר, שעניינים רוחניים אינם כעניינם גשמיים, שבהם הנתינה והקבלה באים כאחד, אלא ברוחניות תיתכן שהנתינה תהיה בזמן אחד. ואילו הקבלה והשגת הדבר ע"י התחתונים תהיה בזמן שונה לחלוטין. כי תחילה ניתן הדבר מהשי"ת למקבל. בנתינה זו נותן לו רק הזדמנות לקבל, אבל עוד לא קיבל כלום. עד שיתקדש ויטהר כראוי, אז זוכה לקבל הדבר. באופן שמזמן הנתינה ועד זמן הקבלה יכול להתעכב זמן מרובה.
ב) עוד יש לדעת אשר ענין הגאולה ושלימות ההשגה כרוכים זה בזה. ענין הגאולה הוא הקמת ממלכת ישראל והחזרת עטרה ליושנה עפ"י חוקי התורה, וענין שלימות ההשגה הוא התגלות השי"ת באופן ממשי בחיי הפרט והכלל, שהוא ענין פנימיות התורה וסודותיה. וב' אלו קשורים ומותנים זה בזה. והמופת הוא שכל מי שיש לו המשכה לסודות התורה יש לו המשכה לארץ ישראל. כי ענין סודות התורה הוא התגלות המלך השי"ת לנבראיו, במדרגות שונות בדרך סיבה ומסובב, גילוי אחר גילוי. ולכן מי שיש לו נטיית הלב ומשיכה להגות בפנימיות התורה, גם באופן טבעי יש לו נטיה אחר ארץ ישראל. ולפיכך לא הובטח לנו ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' אלא באחרית הימים, דהיינו בזמן הגאולה.
ג) והנה הדביקות השלימה וההשגה השלימה מתחלקת לקכ"ה  מדרגות כוללות , ולפי זה מטרם ימות המשיח אי אפשר לזכות בכל קכ"ה המדרגות ויש ב' הפרשים מכל הדורות לדורו של המשיח: 1) שרק  בדורו של המשיח אפשר להשיג כל קב"ה המדריגות ולא בשאר הדורות.
2) שבכל הדורות בני עליה שזכו להשגה ולדבקות מועטים הם, כמ"ש חז"ל על הכתוב "אדם אחד מאלף מצאתי" – שאלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה, דהיינו לדביקות והשגה. אבל בדורו של משיח יכול כל אחד ואחד לזכות לדביקות ולהשגה, כמו שאמרו: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעת את ה'. כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".
ד) חוץ מרשב"י ודורו, דהיינו בעלי הזוהר, אשר זכו לכל קכ"ה המדריגות בשלימות, אע"פ שהיו לפני ימות המשיח. וע"כ נמצא הרבה פעמים בזהר, שלא יהיה כדור הזה של רשב"י עד דורו של מלך המשיח. ולפיכך עשה חבורו הגדול רושם חזק כל כך בעולם. כי סודות התורה שבו תופסים קומת כל קכ"ה המדריגות. ולפיכך אמרו בזהר שספר הזהר לא יתגלה, אלא באחרית הימים, דהיינו בימות המשיח. כי אם מדריגות המעיינים אינן ככל השיעור של קצה מדריגות המחבר לא יבינו רמזיו, משום שאין לשניהם השגה משותפת, וכיון שמדריגת בעלי הזהר היא בכל הגובה של  מדריגות, אי אפשר להשיגם מטרם ימות המשיח. נמצא שבדורות שלפני ימות המשיח אין השגה משותפת עם בעלי הזהר, וע"כ לא היה הזהר להתגלות בדורות שקדמו לדורו של המשיח.       
ה) ומכאן הוכחה ברורה שכבר הגיע דורינו זה לימות המשיח, כי עינינו הרואות שכל הביאורים על ספר הזהר שקדמו לנו, לא ביארו אפילו עשרה אחוזים מהמקומות הקשים בזהר, וגם באותו המקצת שכן בארו , סתומים דבריהם כמעט כדברי הזהר עצמו. ובדורנו זה זכינו לפירוש "הסולם" הוא ביאור מלא על כל דברי הזהר. ומלבד זה שאינו מניח דבר סתום  בכל הזהר בלי לפרשו, אף גם הביאורים מיוסדים על פי השכל העיוני הפשוט, שכל מעיין בינוני יכול להבינם. ומתוך שנגלה הזהר בדורנו זה הרי זו הוכחה ברורה שאנחנו נמצאים כבר בימות המשיח בתחילתו של  הדור שעליו נאמר ומלאה הארץ דעה את ה'.
ו) אבל כיון שברוחניות זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד, ע"כ מה שאמרנו שדורנו זה הוא הדור דימות המשיח, וכבר הגיע להכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'". הנה זה אמור מבחינת נתינה בלבד, אבל לבחינת קבלה ודאי לא הגענו עוד, עד שנטהר ונתקדש מזוהמת האהבה העצמית שבנו, ונלמד ונתיגע בשיעור הרצוי, כי מטרם זה לא יוכל גילוי השי"ת, הטמון בספר הזהר הקדוש, להתגלות בתוך חיי הפרט והכלל. והנה עניין התגלות השי"ת צריך להיות מוחשי וממשי בחיי היום יום שלנו, וצריך להיות אבן יסוד בבנין כלל החברה הישראלית. אבל דבר זה ייתכן רק כאשר נטהר ונתקדש כראוי, רק אז יגיע זמן הקבלה ויקויים בנו הכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'".
ז) וכבר אמרנו שעניין גאולת ישראל וענין פנימיות התורה הם ב' ענינים זהים, הכרוכים יחדיו, ולפיכך כמו שבשלימות ההשגה לא זכינו עוד לזמן קבלה אלא לזמן נתינה בלבד, שבכחה ניתנת ההזדמנות לבוא לשלימות ההשגה. כן הוא בענין הגאולה, שלא זכינו לה, אלא בבחינת נתינה בלבד. כי העובדה היא שהקב"ה הוציא את ארצינו הקדושה מרשות הנכרים והחזירה לנו, ובכל זאת עדין לא קיבלנו את הארץ לרשותינו, מפני שעוד לא הגיע זמן הקבלה, כמו שביארנו בעניין שלימות ההשגה. באופן שנתן ואנחנו עוד לא קיבלנו, שהרי אין לנו עצמאות כלכלית, ואין עצמאות מדינית בלי עצמאות כלכלית.
דהלא אין זה סוד, שכל אחד מאזרחי מדינת ישראל, חייב חוב גדול מאד לממשלת ארה"ב, וככלל, אנו תלויים תלות כלכלית בגורמים חיצוניים רבים, אשר ע"כ המה רואים עצמם כברי סמכא, להתערב ואף להחליט בנוגע לעניינים גורליים של עם ישראל, ובאם אנו מסרבים ללכת ע"פ דעתם, הריהם מאיימים ב"נקיטת צעדים". וכל זה עלה בחלקנו מחמת שאין לנן עצמאות כלכלית, ע"כ אין אנו אדונים גם מבחינה מדינית.
ח) ויותר מזה, אין גאולת הגוף בלי גאולת הנפש, וכל עוד שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות, ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל. הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכריים ומבחינה זו נמצאת עוד הארץ בידי הנכרים. רח"ל
והמופת הוא שאין שום אדם מתרגש כלל מן הגאולה, כמו שהיה צריך להיות בזמן הגאולה אחרי אלפיים שנה, ולא בלבד שאין בני הגולה מתפעלים לבוא אלינו ולהנות מן הגאולה, אלא חלק גדול מאותם שנגאלו וכבר יושבים בתוכנו, מצפים בכליון עיניים להפטר מגאולה זו ולשוב לארצות פזוריהם.
הרי שאעפ"י שהקב"ה הוציא את הארץ מרשות האומות ונתנה לנו, עכ"ז אנו עוד לא קיבלנוה, ואין אנו נהנים מזה. אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה, דהיינו להטהר ולהתקדש ולקבל עלינו את עבודת ה', בתורה ומצוות לשמה, ואז יבנה בית המקדש ונקבל הארץ לרשותנו, ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה. אבל כל עוד שלא באנו לזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נימוסי הארץ עתה מכפי שהיתה עדין תחת ידי זרים, הן במשפט, הן בכלכלה, והן בעבודת ה', ואין לנו אלא הזדמנות לגאולה.
ט) וענין קדושה וטהרה אלו, הינם מוגדרים בנושא אחד, והוא יציאת האדם מן האהבה העצמית. יציאה זו מתבטאת בב' אופני עבודות באדם:
א.      עבודה כלפי זולתו: בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, בין בן להוריו, ובין תלמיד לרבו. ב. בין אדם למקום, שהוא התחשבות האדם בהשי"ת ומוגדר גם בשם עבודת האמונה.
עבודות אלו צריכות לעשות מהפך בחיינו הפרטיים, וממילא גם מהפך בחיי האומה הישראלית. לא לחינם הגדיר התנא האלוקי רבי עקיבא את "ואהבת לרעך כמוך", ככלל המרכזי של התורה, ולא לחינם הגדיר הלל הנשיא את "מה ששנוא עליך לא תעשה לחבריך" כיסוד כל היהדות וכל שאר תרי"ב המצוות הן רק פירוש לעניין זה, כי עלינו להבין שאין שום פשרות שהשי"ת יופיע ויתחבר עם חיינו הפרטיים ועם חיי החברה הכלליים, בזמן שאנו מרוחקים ממנו.
עניין הריחוק איננו נמדד במטרים, אלא במרחק בין התכונות הרוחניות, כי בו בזמן שהשי"ת הוא הטוב והמטיב, וכל עניינו אך להשפיע טוב לנבראיו, ומאידך גיסא כל עניינם אך לקבל הנאה ותענוג בחיים, הרי אין לך ב' הפכים יותר גדולים מזה, ואין לך מרחק כה גדול, עד שח"ו בלתי ניתן לגישור, ולכן יש הסתרה כה גדולה על מציאות השי"ת בחיינו הפרטיים והכלליים. ולכן כה רבים הבלבול והתהיה במישורים רבים בחיינו, וכמ"ש "והאמת תהיה נעדרת", וזהו מסיבת המסכים הנ"ל המבדילים בינינו לבין אבינו שבשמים, עד שח"ו "אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד".
יא) ובכדי לשנות מצב זה, אין לנו ברירה, אלא לשנות את דפוסי חיינו, באופן שנהיה מוכשרים לינוק מן התורה והמצוות את האור האלוקי הגנוז בהם, עד שלאט לאט נוכל לשנות את טבע האהבה העצמית שלנו. עלינו להגביר בפועל את עניין "ואהבת לרעך כמוך" ואין כוונתי למליצה או לפילוסופיה, אלא כל אחד ואחת, צריכים לקבץ סביבם את חבריהם הקרובים, ולעבוד עבודה יום יומית של אהבת הזולת.
למשל: כל אחד צריך לעשות רשימה יום יומית של עניינים המציקים לחבר, ובמה הוא יכול לעזור לו, וישתדל לעזור לחברו בכל ענייניו, אם בענייני פרנסה, או בבריאות, או חינוך ילדים וכו'. ישתדל להצטער בצער חברו, ולשמוח בשמחתו, וברור שעל ידי כך יתחיל האדם להתקדם בפועל בעניין  אהבת הזולת. המגמה היא שהאדם יבין, שאושרו אינו תלוי בכמה יצליח להנות בחיים, כי זהו שקר גמור, דזהו המרחיק אותנו מהשי"ת, אלא על האדם להבין שאושרו תלוי בכמה יצליח לפתח בתוכו רצון להטיב עם זולתו, וככל שיצא יותר מן המעגל העצמי של האיגואיזם יהיה מאושר יותר.
כמובן שהמטרה צריכה להיות, שהאדם יבוא לקירבת השי"ת, ולאהבת השי"ת בסופו של תהליך, אלא שלא במקרה בחרו רבי עקיבא והלל הנשיא להגדיר את מהות עבודת הקדושה והטהרה בעניין אהבת הזולת ולא בעניין אהבת השי"ת, כי העבודה באהבת הזולת היא מזומנת, ואין ניתן לאדם לרמות עצמו בה, דאדם לא יוכל לומר שאוהב את חבירו כמו שאוהב את עצמו, אם אין הדבר כך, משא"כ בעניין היחסים שבין אדם למקום, ניתן לאדם לדמיין לעצמו דמיונות של רמיה, שאינם נכונים.
אם תשאלו, מדוע ציינתי שהאדם צריך לבחור לעצמו דווקא את חבריו הקרובים, האם צריך האדם להיות בבחינת חסידה, שעושה חסד רק עם חברותיה? התשובה היא שמחמת חוסר ברירה צריך האדם מתחילה להתחיל בעבודה עם חבריו, כי המגמה היא להגיע לאהבת הזולת, ובאופן מציאותי אין אפשרות שהאדם יאהב את כל העולם, אלא צריך להתחיל באלו הקרובים לליבו, ואח"כ בעזה"ש יוכל להרחיב את המעגל יותר ויותר. כמובן שאם מזדמן לאדם לעשות חסד עם אנשים אחרים, אל ידחה את המצווה, אלא שבאופן יזום ומאסיבי עליו לעבוד דווקא עם הקרובים אליו, בשלב הראשון כאמור.
יב) כאשר נתחיל ללכת בדרך זו, אזי יחולו שינויים בחיינו הפרטיים, נרגיש יותר את מציאת השי"ת באופן מוחשי בחיי היום יום. ככל שיותר נתקדם בכך, תוסר ההסתרה, והקב"ה במלוא הדר מלכותו, יהפך לחלק במציאות חיינו. עניין נפלא זה שהוא למעשה עניין גילוי פנימיות התורה, תלוי רק בדבר אחד – יציאת האדם מן האהבה העצמית.
או אז יחולו שינויים גם במישור החברתי והלאומי, כי ודאי שהאשמה על כך שאין לנו עצמאות כלכלית מוטלת אך ורק על שכמינו שלנו, דאם כל אחד דואג אך לתועלת עצמו, ההצלחה היא בלתי אפשרית, אבל כאשר יטה שכם איש לרעהו בצורה אמיתית, ונחשוב על תועלת הזולת ועל תועלת הכלל, אזי נוכל לעמוד על רגלינו מבחינה כלכלית, וממילא לא נצטרך להיות תלויים בשום גורם מבחינה מדינית, ואף אומה לא תראה  עצמה ברת סמכה להכתיב לנו הוראות והנחיות לגבי עניינים פנים-ארציים.
מצאנו למדים שעצמאות ישראל בארצו תלויה בעניין אחד בלבד – פיתוח אהבת הזולת בנפש האדם, במגמה להגיע לאהבת ה', וזהו  הגדר של שם ישראל, כי ישראל נוטריקון ישר-אל, המורה על המדריגה היותר גדולה באהבת הזולת, שהיא אהבת ה' , כי אז כל פעולותיו ומחשבותיו של האדם מיושרות למטרה אחת – לעשות נחת רוח ליוצרו. וכאשר זהו הרצון השולט בחיי האדם, אזי בשם ישראל יכונה, ואז יוכל לזכות בארץ ישראל גם מבחינת קבלה, ולא רק מבחינת נתינה.
כי מבחינה פנימית הגדר של גוי הוא הרצון לקבל הנאה ותענוג שבאדם, והגדר של ישראל הוא הרצון להשפיע נחת רוח לזולת כאמור, וכל זמן שאנו כיחיד וכחברה לא יצאנו מזוהמת האהבה העצמית, אזי מבחינה פנימית עדיין יש לנו מנטליות של גויים. נמצא א"כ שארץ ישראל עדיין נתונה לשליטת רוח אומות העולם מן המימד הפנימי, הגם שמן המימד החיצוני הריהי נתינה באופן פיזי לשליטת ישראל. כמוה נגזר באופן ברור שאין אנו מסוגלים לזכות לקבל את ארץ ישראל לידינו, כי לעולם לא נגיע בצורה שכזו לעצמאות כלכלית כנ"ל. גם הופעת המלך השי"ת בחיי הפרט וכלל האומה, יתעכבו עד תיקון עניין זה.
יג) רבינו הקדוש בעל "הסולם" רקם תוכניות מפורטות בקשר לשינוי  פני היחיד והאומה, ובבסיסן עומד הכח הניצחי של אהבת הזולת, שבאמצעותו יצליח איש ישראל הפרטי והכללי, הן  ליסד חיים גשמיים צודקים ונכונים, והן להביא להשראת מלכות השי"ת בעולם. עלינו לקום ולייסד חבורות אשר תעסוקנה באופן מעשי באהבת הזולת, עד שנגיע למצב, אשר חברה שלימה תעבוד למחייתה, ותהיה מבוססת על קופה משותפת, אשר תקלוט את רווחי החברה, ותספק ליחידים את צרכיהם הבסיסיים.
וכבר ניסו גופים שונים בעולם ליסד חברות שכאלו, אלא שכולן נידונו לכישלון מתחילתן, כי לא שמו להן למטרה מוחלטת את הדביקות בהשי"ת, אבל בו ברגע שהחיבור עם אדון הכל הוא המטרה, אזי יש מספיק חומר דלק ליחיד ולאומה, בכדי לעבוד נגד הטבע של האהבה העצמית, ולהצליח.
ובעזהשי"ת כאשר נכין את עצמינו בצורה כזו, נזכה לאורו של משיח אשר יופיע עלינו בפרטות ובכללות, ויבנו לתפארת איש ישראל ועם ישראל בארץ ישראל, בהופעת הדר כבוד מלכות השי"ת בעולמינו, ונזכה אז לעצמאות מלאה בכל המובנים והמישורים. אכי"ר.
יד) סיכום הדברים: דורינו זה הוא הדור של ימות המשיח, ולפיכך זכינו לגאולת ארצינו הקדושה מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזהר שהוא תחילת קיום הכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' ולא ילמדו עוד וגו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". אבל בשתי אלה זכינו רק בבחינת נתינה מהקב"ה, אבל אנו לידינו עוד לא קבלנו כלום אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה להתחיל בעבודת השי"ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה ככל המובטח לדורו של המשיח, מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו, ואז נזכה לזמן הקבלה של שתי אלה: שלימות השגת האלוקות והגאולה השלימה של עם ישראל וארצו.
א"כ, כאשר חפצים אנו לשמוח היום, ולהודות להשי"ת על חסדיו, עלינו להתרכז בכך שמצד רצונו ית' הרי שיש כאן גילוי לאהבתו אלינו, דע"כ נתן לנו מצידו את ב' המתנות הנפלאות הללו, ועלינו לבטוח בו שיכוון אותנו לתת את היגיעה הדרושה עמ"נ לטהר ולקדש עצמינו, ולא יעזבנו ולא יטשנו.
דיינו, אם נזכור את עדותו של כ"ק אדמו"ר ה"ברכת שלום" זי"ע,  שכאשר בישרו למרן בעל ה"סולם" זי"ע על החלטת האומות לגבי זכאות עם ישראל להקים מדינה בארץ  ישראל, אזי התרגש מאד, וממש יצא מכליו מחמת התרגשותו, ואמר: "אכן הרגשתי מעט יום טוב". א"כ שמחתו, שמחה דקדושה, תאיר גם לנפשותינו אנו, ונשמח גם אנו בגילוי אהבת השי"ת.
נקודה נוספת לשמחה, היא בעצם הידיעה שקיבלנו משמים, על כך שהעצמאות האמיתית היא העצמאות הפנימית של כל אחד מאיתנו,  דהיינו שבחינת ישראל שבנו תשלוט על בחינת אומות העולם שבנו, ואז נבוא גם לעצמאות חיצונית. וידיעה זו שקיבלנו משמים לא תסולא בפז, דהיא מורה לנו דרך אמת בפרט ובכלל.
ולפי הנ"ל אין מקום לדעה האומרת שאין לשמוח על שיבת עם ישראל לארצו, ועל הקמת מדינת ישראל, מטעם שהממשל מתחילת הווסד המדינה עד ימינו אלה, הוא מימשל עוקר דת, כפרני, אשר נלחם בכל דבר שריח יהדות נודף ממנו. כי הדבר דומה לאדם בעל משפחה ברוכת ילדים, שלא הצליח למצוא עבודה בכדי לקיים את נפשות משפחתו, וכה מתהלך הוא שנים רבות, ומנסה למצוא מקום עבודה ואינו מצליח. עד שלאחר יגיעה מרובה מצא מקום עבודה מסודר. רצה אותו אדם לערוך סעודת הודיה להשי"ת, על הטוב שגמלו, אשר לאחר כ"כ הרבה שנים שהתהלך ללא פרנסה, ועולליו היו עטופים ברעב, סוף סוף סידר לו השי"ת פרנסה, ויכול לקיים את ביתו. טענו לפניו חבריו: אסור לך לעשות סעודת הודיה, דהנה אתה צריך לפחות 7000 ₪ בחודש, אולם ממקום העבודה שסידר לך השי"ת אתה מקבל רק 3500 ₪. וא"כ על מה אתה הולך להודות לה'? הלא אתה עדיין במצוקה, ועדיין תצטרך לחסדי הבריות!? ודאי שטענה כזו מצד חבריו אינה קבילה, והינה כפיות טובה משוועת. כי ודאי שאותו אדם צריך להודות להשי"ת, על מה שנתן לו, ולעולם צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה. אחרת, אין מקום להודות להשי"ת על שום דבר, כי תמיד יש לאדם חסרונות. נמשל: ודאי שעלינו להודות על כך, שלאחר 2000 שנות גלות נוראיות, עשה השי"ת לנו נס ממש, והחזירנו השי"ת לארץ הקודש, "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", וסידר לנו כאן חיי מדינה מתוקנים בסדריה. והגם שיש כאן עדיין מבחינה רוחנית גלות ממשית, אבל על מה שיש, צריך להודות, ולהודות מעומקא דליבא.
ולפי סיגנונו של רבינו בעה"ס, עלינו להודות על הנתינה שמצא לנכון לתת לנו הקטנים, ומכאן ואילך נעשה את המאמצים להטהר ולהתקדש בכדי שנוכל באמת לקבל את מה שנתן.
 
(בסיס המאמר נלקח מספר "מתן תורה" שחיבר רבי יהודה הלוי אשלג זצוק"ל)

בס"ד אור ליום ג ט אייר התשע"ב
קמה מלכות ישראל ע"י מלכות בית דוד ורק היא תקבע את סדר הדברים במדינת ארץ ישראל ולא מדינת "ישראל" ודי למבין ובודאי שמחנו וחגגנו את יום העצמאות האמיתי בפסח האחרון וכן בזמנו בה' באייר כידוע מדברי הגר"א זצ"ל שכאשר יהיו שש מאות אלף על אדמת ישראל בה' באייר זאת תהיה אתחלתא דגאולה ואכן כך היה בה' באייר התש"ח וראיתי מפורש פסק דין של בד"צ של רבני טריפולי בה' באייר תש"ט שפסקו לומר הלל עם ברכה ביום העצמאות בחל בה' באייר וכן להוציא ספר תורה וכן פסקו הרבנים הראשיים לארץ ישראל הראשון לציון הגרמ"ח  עוזיאל והגר"י אייזיק הלוי לומר הלל עם ברכה וכן דעת הרב שלום משאש ז"ל ומי יכול לקיים היום בזמנינו ולבטל את דבריהם ז"ל ולומר "ספק ברכות להקל " וכל מיני טענות שונות ומשונות ועושים מחלוקת בעם ישראל לחינם ודי למבין !!