פסח שני בהלכה ובפנימיות התורה

בס"ד
פסח שני

מאת הרה"ג אריה הכהן פלשניצקי שליט"א מח"ס 'אתקינו סעודתא' ו'שערי בית המדרש'

יום ארבעה עשר באייר נקרא "פסח שני" לפי שביום זה הקריבו בזמן שבית המקדש היה קיים את קרבן הפסח אלה שלא הקירבוהו במועדו בארבעה עשר בניסן מחמת טומאה או בגלל דרך רחוקה. כמו שכ' בתורה1. יום י"ד באייר אינו לא חג ולא מועד, אך הואיל ובזמן שבית המקדש היה קיים היה יום זה שמחה לאלה שקיימו בו מצות הקרבת קרבן פסח יש בו קצת עילוי2. כתב רבי יעקב עמדין בסידורו: י"ד באייר הוא יום טוב של דבריהם.
ונקרא "פסח שני" על שם החודש השני הוא אייר שבו עושים פסח זה. ובמשנה נקרא גם: "פסח קטן", וכן במגילת תענית קורא לו "פסח זעירא"3.
והטעם שנקבע פסח להיות בי"ד אייר, אם להטהר מפני הטומאה היה מספיק זמן של שני שבועות לכל הטמאים? כתב רבי יעקב עמדין שמן השמים גילו לו הטעם לפי שבשנה הראשונה אכלו מן העוגות מצות שהוציאו ממצרים עד ליל ט"ו באייר, מכאן ראיה שענין הפסח והמצה קדושתם נמשכת עד אותו לילה ותו לא. ועד אותו לילה נמשך נס של יציאת מצרים ואכילת מצה, ולכן בפסח שני מצה וחמץ עמו בבית כמו שהיה בפעם הראשונה4.

הלכות ומנהגי היום

תחנון
כ' הפרי חדש5 שבפסח שני א"א תחנון. אמנם בפרמ"ג6 כ' שאין מנהגנו כן. ובליקוטי מהרי"ח7 כ' יש שאין אומרים תחינה בפסח שני "שבעה ימים" ע"כ. אמנם מנהגינו כהיום שאין אומרים תחנון בפסח שני, אבל במנחה שלפניו אומרים8.

תענית בה"ב - למנצח
אם חל בה"ב בפסח שני, הנה בדברי הגהות יד שאול כתב דאין מתענין, אך בס' אשל אברהם9 כ' דמתענים ואומרים סליחות אבל לא נפילת אפים ותחינה, וכמו שנוהגין בברית מילה בתענית. וכ"כ בסידור היעב"ץ10.
אומרים בפסח שני למנצח מזמור לדוד11.

אכילת מצה
כ' בליקוטי מהרי"ח12: מנהג אנשי מעשה לאכול מצה בי"ד אייר, וצ"ע הלא אכילת פסח שני היה ג"כ בלילה ליל ט"ו אייר (א"ה: כמו בפסח ראשון אכילת פסח היתה ליל ט"ו ניסן). ואח"כ מצאתי בס' זכרון יהודא שהגה"ק בעל האמרי א"ש ועוד נהגו לאכול מצה בליל ט"ו אייר, וגם מצה מבושלת, ולמדו הלימודים השייכיחן לפסח, ועיי"ש. ואפשר עוד לתרץ קושיית הליקוטי מהרי"ח לפי דברי רבי יעקב עמדין שהבאנו לעיל שכ' שבני ישראל אכלו את המצות שאיתם יצאו ממצרים עד ליל ט"ו באייר ודוק'13.

סיפור יציאת מצרים

כ' השפת אמת14: סיפור יציאת מצרים נראה דליתא בפסח שני, וכו'. אכן למ"ש המהר"ל15 י"ל דבפסח שני נמי חייב.

מקורות וציונים
1. במדבר ט'. 2. ספר התודעה - אייר. 3. שם. 4. שם. 5. סי' קל"א סק"ז. 6. משב"ז. 7. מנהגי חודש אייר עמ' ס"ט. 8. לוח ארץ ישראל להגרי"מ טיקוצ'ינסקי זצ"ל - וע"ע בשערי תשובה או"ח סי' קל"א ס"ק י"ט לענין אמירת תחנון בט"ו באייר. 9. מהגה"ק מבוטשאטש זצ"ל - סי' קל"א. 10. המ"ב סי' א' ס"ק י"א כ' בשם השל"ה שבכל סעודה יאמר על נהרות בבל, ובשבת וכן בימים שאין אומרים בהם תחנון יאמר שיר המעלות בשוב ה' וגו'. ולפי"ז לכאו' אפשר דבפסח שני צריך לומר לפני ברכהמ"ז שיר המעלות - המג"א כ' בסי' קל"א שבני אוסטריייך נוהגים שאין אוכלים קטניות בימים שאין נופלים בהם אפיים משום דדמי לאבילות המתגלגל - ולכאו' לפי דבריו שאין לאכול קטניות בפסח שני. 11. לוח א"י. 12. שם. 13. וע"ע בס' מנהג ישראל תורה סי' תצ"ג ג'. ובס' כלי חמדה פר' ואתחנן עמ' כ"ו. 14. פסחים צ"ה. 15. גבורות ה' פ"ב. 16. ועיי"ש עוד בשפת אמת.



מתוך "שטייגן"



מאמר מאת הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א ראש ישיבת "ברכת שלום"

י"ד אייר - פסח שני
מה העניין של פסח שני? מדוע אין מציינים יום כיפור שני, או סוכות שני באותו האופן? ייתכן שאנשים היו טמאים או שהיו בדרך רחוקה ולא היו יכולים לעשות סוכות, מדוע שלא יעשו סוכות שני? מדוע רק במקרה של פסח יש פסח שני? אלא אליבא דאמת העניין של יציאת מצרים הוא עיקר שבעיקרים, בכל מקום כתוב "זכר ליציאת מצרים". הזהר הקדוש אומר: חמישים פעמים נזכרת יציאת מצרים בתורה, ולא סתם הקב"הּ שיבח את עצמו בדבר זה, מפני שישראל היו אז בשליטה עצומה של הקליפות עד זיבולא בתרייתא. ומתוך מ"ט שערי הטומאה הקב"ה הוציא אותם. ולכן הזהר הקדוש אומר שלא בחינם הקב"ה הזכיר וכאילו שיבח את עצמו חמישים פעמים בתורה על העניין הזה של יציאת מצרים. אבל לפי מה שלמדנו זה באמת יסוד היסודות. מדוע? כתוב שבשעבוד מצרים היו ישראל בתכלית הקטנות מחמת תוקף אחיזת הקליפות, ומבחינתנו זה מרמז שהרבה פעמים האדם רואה שהוא נמצא בירידה דירידה, זאת אומרת הוא לא יודע איך הוא בכלל נתגלגל למצב כזה שכל מה שמעניין אותו זה רק גשמיות. הוא שקוע בעולם הגשם, וכאשר מדברים איתו על עניינים של דביקות בה', עניינים של ספירות, והרבה פעמים נדמה לאדם שאין לזה שום שייכות אליו בכלל. ודווקא במצבים האלו האדם צריך להיות אחוז בקב"ה, ולהאמין שמהגלות הגדולה ביותר ומהריחוק הגדול ביותר הקב"ה יכול להעלות אותו.
כמו שהרבי זצ"ל כותב במכתב ש"התגלות רשעים קבורים לתשועה גדולה תחשב". זאת אומרת כל זמן שאדם לא רואה את הרשעים שטמונים בתוכו, את השפלות שלו ואת הריחוק שלו, אז עדיין לא יכול באמת להוושע, אך כאשר האדם רואה באופן אמיתי עד כמה שהוא שפל ועד כמה שהוא מרוחק אז כבר אפשר להתחיל לדבר על תשועה ולא לפני כן, כי רק כשהאדם מגיע לתכלית הכרת הרע אז הקב"ה מושיע אותו. דרך אחרת אין. כלומר העניין של שעבוד וגאולת מצרים מלמד שזו הדרך – ולכן הוא עיקר העיקרים. כמו שהאר"י הקדוש כותב שישראל העליון היה בתכלית השעבוד וגם ישראל התחתון היה כמובן בשעבוד, והקב"ה הוציא אותם מתוך השעבוד הגדול הזה. זה עיקר שבעיקרים שחוזר על עצמו בהרבה מאוד מדרגות, וכפי הנראה לכן כל העבודה בנויה למעשה על כך שהאדם צריך תמיד להגיע לעשיית כלי גמור שפרושו שפלות עד אין קץ, ואחר כך הקב"ה מושיע אותו. לכן לאלו שלא היו יכולים להשתתף במצרים הראשון מכל מיני סיבות נתנו את פסח שני מפני שזה עיקר העיקרים, בלי זה אי אפשר להתחיל ואי אפשר להתקדם. מה שאין כן שאר החגים שבהם יש כל מיני עניינם אחרים. וע"ד הפשט כותב ספר החינוך - שבמצרים היתה הפעם הראשונה שהקב"ה שינה כל מערכות הטבע ואז נתגלתה מציאות ה' להדיא, אבל אין אלו אותיות של עבוד ה', כי אם רעיון כללי.
בפסח שני לא היו כל הדינים של פסח ראשון. אין איסור חמץ, אין צריך לאכול מצה, הרבה דברים לא היו שם, בעיקר הדברים שקשורים לקרבן פסח "עצם לא תשברו" וכדו'. הזהר הקדוש מדבר על ההבדל מבחינת המדרגות בין פסח ראשון ופסח שני, ומציין דבר מאוד מעניין: פסח ראשון הוא בניסן ופסח שני באייר. האר"י הקדוש אומר שהשנה מתחלקת לשניים - חודשי החורף וחודשי הקיץ. חודשי החורף נקראים חג"ת נה"י וחודשי הקיץ נקראים גם חג"ת נה"י, זה מבחינת הזכר ומבחינת הנקבה. ולפי"ז ניסן הוא חסד ואייר הוא גבורה. והיות שניסן הוא חסד שהוא כלים דהשפעה הנקראים קו ימין, ע"כנבחן זה ממטה למעלה, היינו שמעלים בקודש. מה שאין כן אייר שהוא קו שמאל והוא מאיר ממעלה למטה, היינו שבקו שמאל צריך להיות בחינת מורידים בקודש, פירוש: בקו שמאל הרי יש את כל המיעוטים, מה שאין כן בקו ימין שנקרא בלתי מוגבל. אומר הזהר שפסח שני הוא מדרגה יותר קטנה מפסח ראשון, מפני שפסח ראשון הוא קו ימין והוא בלתי מוגבל כיון שהוא מלמטה למעלה, ומלמטה למעלה זה בלתי מוגבל, כפי שלומדים למשל שראש זה מלמטה למעלה והוא בלתי מוגבל. קו שמאל הוא מלמעלה למטה המרמז על אור החכמה שיש עליו כל המיעוטים, מפני שמאיר בכלים דקבלה, וממילא זו מדרגה יותר קטנה.
על מה אנו צריכים לחשוב בשעה זו? האמת לפי דעתי שלא משנה פסח ראשון או פסח שלישי, מה שמשנה באמת זה החיבור שיש בין האנשים שהולכים בדרך האמת, וזה דבר יקר ערך שאנחנו לא יודעים להעריך אותו. המציאות של אנשים שהולכים בדרך האמת אחד פחות ואחד יותר זו מציאות נדירה, ועם זה אי אפשר להתווכח. אני מכיר הרבה מאוד חברות שונות וזרמים שונים, אבל אנשים כאלו שהולכים בדרך של לבוא לדבקות ה' על פי אמות מידה של אמת שהמשיך רבנו בעל "הסולם" לעולם - זה דבר נדיר מאוד מאוד, זה אחד להרבה מאוד אלפים. אני חושב שעיקר העניין כשיושבים בצוותא - שצריכים להחשיב את העניין הזה, זאת אומרת כל אחד ואחד צריך להסתכל על האחרים שהם ממש כמו פנינה יקרה שאין דוגמתה בכל העולם.
אני למשל אומר שיעור ברדיו ולפני יש אדם אחד מפורסם שמעביר גם הוא שיעור, ובכל פעם הוא בא ואומר לי - עכשיו אני בא מאשדוד... או בסיום השיעור הוא אומר לי - אני נוסע למעלות... ולפני פסח אני זוכר שהוא גמר את השיעור ואמר לי שאין לו זמן, כי הוא נוסע מן האולפן ישר לשדה התעופה מפני שצריך לטוס מיד לניו-יורק... חשבתי לעצמי: מהיכן יש לאדם הזה חומר דלק? התשובה היא פשוטה מאוד - אנשים שלא הולכים לפי אמות מידה של אמת, או בשפה יותר ברורה - לא הולכים נגד הטבע, אז הגוף שלהם נותן להם חומר דלק. ובשפה עוד יותר ברורה ככל שהם עושים יותר הם נהיים יותר גדולים בעיני עצמם, גדלים לאורך ולרוחב. אבל מי שהולך בדרך האמת דהיינו נגד הטבע, אז ככל שהוא עושה יותר הוא נהיה יותר קטן וזו האמת, ודבר זה קשה מאוד, ואז הגוף אינו נותן חומר דלק. ע"כ אני אומר - לפי היסוד הזה שהוא יסוד אמיתי, שכל אחד צריך להחשיב מאוד את הישיבה בצוותא. זה שהקב"ה נותן לנו כאן ישיבה בצוותא של אנשים שהולכים בדרך האמת זה דבר שאין בכלל שווה לו, אני לא מאמין שאנחנו יכולים להעריך את זה בכלל. רק אם אדם יסתובב עוד ועוד בעולם ויראה כמה הרבה אנשים יש בעולם, ואף אחד מהם לא מבין שום דבר מהאמת, רק אז הוא ידע להעריך שכל אחד מהחברה הזאת שווה הרבה אלפים אחרים בלי שום ספק.
מתוך "ברכת שלום"

תוקן על ידי a123456 ב- 28/04/2010 01:06:21