מאמר בעניני י"ז בתמוז על פי פנימיות התורה
בס"ד
נכתב ע"י הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א,ראש ישיבת "ברכת שלום",קרית-יערים .
מי"ז תמוז מתחילים שלושת השבועות, ימי בין המיצרים, ימים המסתיימים עם צום ט' באב. בימים הללו ארעו צרות לאבותינו כידוע, ואליבא דאמת בי"ז בתמוז ארעו חמש צרות לישראל: א) נשתברו הלוחות כאשר ירד משה מן ההר. ב) בוטל קורבן התמיד. בבית ראשון היו מקריבים את קורבן התמיד במועדו בבוקר ובערב שנים רבות, ובי''ז בתמוז התבטל בפעם הראשונה קורבן התמיד. ג) הובקעה העיר בזמן בית שני, ז"א: זו היתה תחילת כניסת הגויים לתוך ירושלים, ולמעשה זה היה תחילת החורבן שסיומו הוא בט' באב עם שריפת בית מקדשנו. ד) אפוסטומוס הרשע שרף את התורה. ה) הועמד צלם בהיכל. אלו הם חמש הצרות שארעו לאבותינו. צריכים אנו לדעת – שהתורה הקדושה, ופרשות השבוע שאנו לומדים מדי שבת, וכן חגי ישראל ותעניות וימי האבל - הם לא באים לציין מאורעות הסטוריים גרידא, ז"א: אנו לא עם שחי ע"פ זכרונות העבר ותו לא, אנו חיים בהווה וכל הזמנים והמועדים הללו מציינים ציונים בהווה, היום. ז"א: אנו מסתכלים לפי אספקלריית העבר, אבל על מאורעות ההווה, על המאורעות שיש בחיי כל אחד ואחד מאתנו ועל המאורעות שקורים לעם ישראל בכללו. א''כ איך נתבונן על י''ז בתמוז מצד פנימיות התורה, ואיך נתבונן על שלושת השבועות הבאים עלינו בכללם, מצד ההסתכלות הפנימית של רבינו בעל הסולם?
ידוע הדבר שכל הענינים שאנו רואים מחוץ לנו למעשה מתרחשים בתוך פנימיותנו, בתוך נפשנו. למעשה, החלק החשוב והעקרי של הדברים מתרחש בתוך עצמנו ואליו אנו צריכים לתת את לבנו, והוא התיקון הפנימי של כל אחד ואחד מאתנו. רבנו בעל ''הסולם'' כותב בסוף ההקדמה לספר הזוהר: שכולם חושבים שהתיקונים שצריך לתקן ולשפר הם מחוץ להם, ז"א: ע"י שיעשו כל מיני שיפורים חיצוניים אז ישתפר המצב. אבל אומר רבינו, שכל מה שאנו רואים מחוץ לנו הוא למעשה שיקוף של מה שקורה בתוך נפשנו, ולכן מה שצריך תיקון הוא אנחנו בעצמנו ולא מה שמחוץ לנו. וזה דומה לאדם שעבר מול מראה ולפתע ראה בתוך המראה אדם שפניו שחורות ומלוכלכות. נטל סחבה וסבון והתחיל למרק את המראה, ניקה וניקה ועמל ושוב הוא מסתכל במראה, אך אותו אדם שפניו שחורות ומלוכלכות שוב ניבט אליו מתוך המראה. אמרו לו: ידידנו, נקה את פניך שלך לא את המראה, ואז תראה את כל מה שחוץ לך נקי. הנמשל הוא: שכל המציאות שאנו רואים סביבנו משקפת את מה שקורה בתוכנו, אם אנו רואים בעיות, כאבים וייסורים, הליכה שאינה בתלם, הכל למעשה נעוץ בנו, כל אחד ואחד מאתנו צריך להסתכל פנימה בתוך עצמו ולחפש את הדרוש תיקון ולא לתקן את הזולת, א"כ באיזה אופן נתבונן על עניין הבקעת העיר למשל?
בי"ז בתמוז הובקעה העיר ירושלים, ואמרו חז"ל שכל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו. ופרושו של דבר: כיוון שאנו ע"י מעשינו לא מצליחים להביא את בניין בית המקדש, כאילו שאנו עומדים ומחריבים אותו במו ידינו. ואיך ייתכן הדבר? הסביר רבינו בעל ''הסולם'': ירושלים היא נקודת הקדושה אשר נמצאת בנפש איש ישראל, בנפש של כל אחד ואחת מאתנו יש שני כוחות: נקודה דקדושה ונקודה דטומאה. התכונה של הטומאה היא - שהאדם חפץ לקבל הנאה ותענוג כל ימיו לתועלת עצמו ולמילוי תאוותיו, שדואג אך ורק לתועלתו ואינו מסתכל על זולתו, וכל מה שחוץ לו למעשה נחשב לדבר ריק ובלתי מציאותי בכלל. כי הזולת אליבא דאמת אינו נמצא לגבינו. רק מתי אנו מתחילים להתייחס לזולת? מתי שאנו יכולים לנצל אותו לתועלתנו הפרטית ולמצוא איזו טובת הנאה שאנו יכולים לקבל ממנו. אבל הזולת בפני עצמו, בתור ערך, בתור אוביקט שיש לו חשיבות בפני עצמו - לא נמצא! זוהי נקודה הטומאה שנמצאת בנפשנו, הנקודה של האגואיזם, של האהבה העצמית.הנקודה שרוצה ללכת רק בדרך הידיעה ולא בדרך האמונה בה' למעלה מהדעת ולמעלה מההבנה. הנקודה דטומאה רוצה להבין כל דבר, אם האדם צריך להשקיע ולהתייגע ולהתאמץ, קודם הוא רוצה להבין מהי התועלת שתצא לו מכל המאמץ והיגיעה. אבל דרך ישראל הרי היא הפוכה: קודם נעשה ואח"כ נשמע! אבל חלק הטומאה שבנפשנו אומר - לא! קודם אני רוצה לשמוע, להבין, להשכיל, לדעת את התועלת שתהיה לי מכל פעולה ומכל מהלך, אחרי זה אני אעשה. ודרך היהדות היא הפוכה.
ירושלים היא נקודת הקדושה שנמצאת בתוך נפשנו, ירושלים היא נוטריקון, הרכבה משתי מילים: ירא ושלם. שתי המילים הללו למעשה מורות על שתי קצוות שנמצאים בעבודת ה', אבל מטרם שנבאר את שתי הקצוות הללו של ירושלים, נבאר בכללות שעניין הקדושה הוא עניין: "ואהבת לרעך כמוך", עניין אהבת הזולת, אשר בפסגתו הוא ענין אהבת ה', "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". עוד בתוך נקודת הקדושה שבנו הוא עניין האמונה, קודם נעשה אח"כ נשמע, קודם נקיים מצוות ה', קודם נתמסר למען הזולת, למען הידידים והחברים, ולמען הבורא. קודם נעשה ואפילו שאין אנו מרגישים שום טעם, ולפעמים אנו לא מבינים מה יצא לנו, מה התועלת, אבל אמר הקב"ה : "זכרתי לך חסד נעורייך". מה פירוש חסד? מתי נבחנים ישראל שעושים חסד עם הבורא? "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", זה נבחן לחסד כאשר אנו הולכים אחרי הבורא במדבר, בלי טעם, בלי הבנה, הרבה פעמים בלי הרגשה. אין אני אומר שאדם צריך להלחם בהבנה ובהרגשה, אם האדם מבין או מרגיש - זה בסדר וטוב, אבל שלא יעמיד את הדבר בתור תנאי לכל פעולותיו. האדם צריך להיות מוכן ומזומן ללכת אחרי הבורא גם במדבר בארץ לא זרועה. וזוהי נקודת הקדושה שבנפשנו אשר מכונה בשם ירושלים. בכל מקום שכתוב בתורה ובדברי חז"ל ובתפילות העניין של חורבן ירושלים והתקווה לבניין ירושלים, מצד פנימיות התורה הכוונה - לנקודה הקדושה שנמצאת בתוך כל אחד ואחד מאתנו אשר אנו רואים שהיא נמצאת בחורבנה, אהבת עצמינו היא העיקרית ואהבת הזולת היא למטה בחשיבות, היא בעפר, והיא מכונה בזוה"ק בשם:"שכינתא בעפרא, שכינתא בגלותא". השכינה הקדושה נמצאת בעפר, כי השכינה הקדושה היא למעשה מהותה של ירושלים שהיא תכונת ההשפעה והאמונה, והיא נמצאת בעפר, מפני שאין אנו רוצים לכבד אותה, אין אנו מוקירים ומחשיבים אותה. א''כ בי''ז בתמוז הובקעה העיר, עיר מלשון התעוררות, ההתעוררות לקדושה שיש בנפש האדם שהיא בחי' ירושלים - היא הובקעה, נפרצה, נשברה. כאשר התכונה של קבלת עול מלכות שמים מתוך אמונה בגדלות הבורא האין סופית מתערערת ונשברת ונופלת, זה נקרא שהובקעה העיר.
ירושלים, נוטריקון של שתי מילים: ירא, שלם. שני הופכים בנושא אחד. אם האדם הוא ירא, מפחד, הוא אינו בשלמות, ואם הוא בשלמות, הוא מרגיש את עצמו שהגיע לפסגה, אזי הוא לא ירא ולא מפחד. אבל הסביר רבנו קדוש ישראל בעל ''הסולם'', שלמעשה כל דרך היהדות היא הליכה בשני הופכים. את הפלא הזה יכול לעשות רק היהודי עובד ה': להכיל בתוכו שני הופכים, שני קצוות. אבל שני הקצוות הללו הם לא בבת אחת אלא בשני זמנים וכך הסביר רבנו: רוב יומו של האדם הוא צריך להיות שלם, להיות בשמחה, וזוהי עבודה גדולה להיות בשמחה, כי להיות שמח מממתק טעים ודברים כגון אלו - זוהי לא חכמה, וגם לא נשאר מזה כלום, ואליבא דאמת זו גם לא שמחה. אבל להיות שמח שמחה אמיתית, שמחה אשר באה מתוך המגע וההתקרבות לבוראינו בורא עולם, השמחה הזאת צריכה להיות כל היום. איך אדם יכול להסתובב בעולמו של הקב"ה ולהיות שמח ומרוצה? אני בטוח שיש רבים שלא מבינים כלל איך ייתכן הדבר, כי באופן כללי נורמלי האדם מסתובב כל היום טרוד במחשבותיו ודאגותיו, והנה אנו אומרים שלמעשה לא כך צריך להיות, האדם לא צריך לדאוג, לא להסתכל על דברים שליליים, מכאיבים, רק להסתכל על דברים חיוביים וגם להיות בשמחה כל היום כולו. איך אדם יכול להסתובב בעולמו של הקב"ה ולהיות שמח מהבוקר עד הערב כאילו שהוא מנותק מהמציאות? זה אפשר רק ע"י כוח אחד גדול ונפלא - כוח האמונה. כל עבודתו של האדם, כל מצוותיו ולימוד התורה, כל התפילה והתהילים שאומר, הכל צריך להיות מרוכז סביב הנקודה הזאת: האדם צריך לבקש מאת ה' שיזכה אותו, שירחם עליו, וייתן לו את כוח האמונה בגדלותו וברוממותו הנצחית. כאשר האדם זוכה ולו גם למדרגה הקטנה ביותר של האמונה בגדלות ה', אז הוא כבר מסתובב בעולם אחר. כל מצווה שעושה הוא שמח בה. כי הנה הוא משרת את המלך הגדול הגיבור והנורא. כל דף שלומד בתורה, בגמרא ובפנימיות התורה, הוא שמח בו, הנה הוא מקיים את מצוות מלך מלכי המלכים, הנה הוא עושה את רצונו. ולא משנה כרגע מהי איכות העשייה ומה הן מחשבותיו, אפילו תהיינה מחשבותיו מחשבות נמוכות, ואיכות עשייתו תהיה לא כ"כ גבוהה, אבל הוא מקיים את מצוות מלך היקום כולו. ובזמן שאדם מתרכז במחשבות כאלו, ובזמן שמבקש מה' ית' שיאיר לו את אור האמונה הזאת, הוא מהלך בעולמו של הקב"ה שמח. וכל פעולה וכל מקרה שקורים בחייו, הוא צריך להאמין שזה לא נעשה במקרה מאליו, אלא הכל בא מתוך רצונו האחד והיחיד והמיוחד: הרצון להטיב לנבראיו. הכל, כל המציאות כולה. אפילו מציאויות מרות וכואבות שנראות לנו כנוראיות, הכל בא מתוך רצונו של אבינו שבשמים - להטיב לנבראיו. ואם האדם דבוק במחשבות כאלו, הוא יכול להיות שמח, כמ"ש "עבדו את ה' בשמחה". כך יכול להיות האדם בשלמות, והוא צריך להשתדל להיות בשלמות ובשמחה רוב יומו.
אבל אמר רבנו בעל ''הסולם'': מקצת מיומו צריך האדם להקדיש גם למשמעת עצמית, ואז האדם צריך להפסיק להתבונן בגדלות הבורא, אלא להתבונן לתוך עצמו פנימה עד כמה שהתקדם בעניין האמונה בה': האם הוא מתנהג באמת בכל היום כולו כמי שעומד בפני מלך גדול ונורא, איך ייתכן שמחשבותיו בזמן לימוד התורה או בזמן התפילה, מוסתות לכל הענינים השונים שבחייו, הלא עומד הוא ומתפלל לפני מלך העולם?! סימן שאמונתו פגומה. האם אהבת הזולת אצלו היא כיאות? האם הוא מקדים צרכי חברו לצרכיו שלו? האדם צריך להתבונן, לנתח, לבקר, ואז האדם רואה שהאמת היא מרה: אין לו אהבת הזולת, הוא לא מתנהג כפי שצריך כלפי הזולת, הוא לא מתנהג כפי שצריך בינו לבין רבו, "ואהבת לרעך כמוך" שלו נדמה כמו בדיחה. האם אני אוהב את חברי כמו שאני אוהב את עצמי? הלא זה חוכא ואטלולא, את עצמי אני אוהב כל היום כולו, וכל מחשבותי עסוקות למלא תאוות עצמי, ואני דואג בדאגה כנה ועצומה לעצמי, אבל על החבר אני בכלל לא חושב, אני לא מהרהר בו בכלל במשך היום, לעיתים אני נזכר בו, אבל זה כלום. ואז כאשר האדם מתבונן בתוך עצמו פנימה ורואה את האמת עד כמה שהוא רחוק מאהבת ה', מאהבת הזולת, עד כמה שרחוק מאמונה, מהמושג יהודי באמת, אז ממלאת את לבו מרירות גדולה ופחד ויראה: מה יהא בסופו, לאן מובילות רגליו, לאן הוא צועד, הלא כל חיינו הם כמו חלום ואדם לא יכול לדעת מתי יהא קיצו, ממש בכל שנייה ושנייה יכול להיות קיצנו, אף אחד לא יכול להבטיח לנו שיהיה לנו קץ בעוד כך וכך שנים, בשניה אחת אדם יכול לעבור לעולם האמת. א''כ עדיין לא הספקנו כלום לתקן את עצמנו ומה יהא בסופנו? זהו ענין היראה!
א''כ זוהי ירושלים - מצד אחד "ירא" פחד הבא מתוך הביקורת שהאדם מבקר את עצמו. ומצד שני "שלם", שבכל היום כולו האדם צריך להשתדל להיות בשלמות ובשמחה מתוך התבוננות ואמונה בגדלות ורוממות השי''ת. זוהי העיר ירושלים אשר צריכה להבנות ע"י שתי הקצוות האלו - פנימה בתוך נפשנו. ועל זה כתוב: "פנות צבאיו קדושים", אנו אומרים זאת בכל יום בשחרית. הפינות מורות על ב' הקצוות הללו, מצד אחד ירא ומצד אחד שלם. ואם אדם הולך עם ב' הקצוות הללו יחד, אזי נאמר :"פינות צבאיו - קדושים" , הוא הולך בדרך הקדושה, בדרך הנכונה של בניין ירושלים.
שמחה היא עניין חשוב, חשוב מאוד בחיי האדם, בחיי האומה הישראלית כולה. כפי שהסברנו ירושלים למעשה היא עשויה משני ענינים – ירא ושלם, האדם צריך ללכת בשני קצוות, ושני הקצוות הללו מהווים את ירושלים הפנימית שבנפשנו, - קצה היראה וקצה השלמות, ושלמות מורה על שמחה. אבל השמחה של האדם היהודי צריכה להיות מתוך ענינים של קדושה, מתוך חיבור עם הבורא ית'.
נתבונן מעט בהפטרה של תענית הצבור בישעיהו פרק נה' וכך אומר הנביא : "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלוקנו כי ירבה לסלוח". האדם צריך לדרוש את ה' דווקא במקום ובזמן שהוא נמצא, "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב", האדם צריך לדרוש את ה' בזמן שהוא קרוב אליו. מתי האדם נבחן לקרוב אצל הבורא? מתי השי''ת נבחן שהוא נמצא יחד עם האדם? כאשר האדם הולך לפי הוראתם ודרישתם של חז"ל. חכמינו אמרו לכל אחד מאתנו: אם אתם רוצים לבוא לדביקות ה', להרגיש חיבור יום יומי עם המלך השי''ת, אזי יש רק דרך אחת: "מה הוא רחום אף אתה רחום", כפי שהקב"ה מרחם ואוהב את בריותיו באהבה טהורה, גם אנו צריכים לתקן את עצמנו ולהפוך את טבענו, מטבע של אהבה עצמית, של תאוות, של תענוגות,למלאות את בטננו ותועלתנו העצמית, לטבע ולצד הופכי של אהבת הזולת. ואז הקב"ה נמצא אתנו ואז הוא קרוב אלינו. א''כ "דרשו את ה' בהמצאו" כך אומר הנביא, תדרשו את ה' עד שזה יגיע למצב שהוא נמצא אתכם. "קראוהו בהיותו קרוב", תקראו אל ה' עד שתגיעו לידי מצב שהוא יהיה קרוב אליכם. "יעזוב רשע דרכו", מי הוא הרשע? חושבים הרשע זה מישהו שצריך לרצוח או לגנוב, אך לא, הסביר רבנו בעל ''הסולם'': רשע הוא מי שמרשיע את קונו, מי שאומר שהבורא מתנהג שלא כיאות בבריאה, הוא מרשיע את הבורא, הוא עושה את הבורא ח"ו רשע.ואין הכוונה למה שאדם אומר בפיו, אלא להרגשה שיש לאדם. אם האדם מרגיש את עצמו ברע, בכאב, במרירות, אז ההרגשה הזאת שטבועה בגופו היא מרשיעה בעצמה את הבורא. ע''כ אומר הנביא : "יעזוב רשע דרכו", מדוע אנו מרגישים את ההרגשות הכואבות הללו של היסורים. מפני שאנו הולכים בדרך של אהבה עצמית, של תועלת עצמנו, ולא בדרך של אהבת ה' ואמונה בו ית'. לכן אנו צריכים לעזוב את דרכנו: "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו", אנו צריכים לשוב אל ה', להדבק בו, להתחבר, להיות כהויה אחת, ואיך אפשר להדבק? בגשמיות לוקחים שני דברים ומדביקים אותם ומקרבים אותם במרחק פיזי, אבל כאשר אנו מדברים לגבי הבורא, הרי כאן לא מדברים לפי המימדים הפיזיים, אלא לפי מימדים רוחניים. א''כ מה פירוש לשוב אל ה', להדבק בו ית'? הכוונה להשוואת התכונות, בבחי' "מה הוא רחום אף אתה רחום". בזמן שהתכונות שלנו והתכונות של הבורא הן שוות, אז יש חיבור, יש מגע, יש גילוי אלוקות בתוך חיינו.
"כי לא מחשבותי מחשבותיכם", כאן הנביא מזהיר אותנו שנדע מראש - "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה', כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם", את מחשבות הבורא ית' אין לדמות למחשבות אנוש. וכיוון שהבורא ית' רוצה שהאדם יגיע למצב של תיקון, למצב של אהבת הזולת, הרי האדם מוכרח להגיע לתיקון הזה. וכל הבחירה שלנו היא בין דרך תורה לדרך ייסורים ח"ו, ע"כ כאשר באים יסורים לאדם הוא צריך להאמין שהם לטובתו. "כי כאשר ירד השלג והגשם מן השמים ושמה לא ישוב", אין מציאות שהגשם מתנתק מהשמים ואח"כ יחזור בחזרה. "כי אם הרווה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל, כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אליי ריקם, כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו". ז"א: דבר ה' מוכרח להצליח ולעשות את פעולותיו בבריאה, וכיוון שהקב"ה רוצה להיטיב לנבראיו, ע"י גילוי אלוקותו בנבראים, הרי זה מוכרח להתקיים ואנו מוכרחים לתקן את עצמנו כדי שנהיה ראויים לכך, כל בחירתנו היא בין דרך תורה לייסורים. "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה וכל עצי השדה ימחאו כף". פירוש: האדם והחברה הישראלית כולה, עתידים לצאת מתחת שעבוד הגלויות בשמחה, מתחת לשעבוד האהבה העצמית. ההרים – שהם האבות הקדושים, והגבעות – כל שאר הצדיקים וקדושי ישראל, כולם ילוו את היציאה הזאת של הגאולה העתידה לבוא - ברינה, "וכל עצי השדה" - כל הנשמות, "ימחאו כף". "תחת הנעצוץ יעלה ברוש, תחת הסרפד יעלה הדס", ז"א שבתמורה לכל המציאויות הכואבות שאנו עוברים בזמן השעבוד, בזמן העבודה וההסתרה, נקבל בזמן הגאולה רק טוב, ז"ש: "תחת הסרפד יעלה הדס".
תוקן על ידי a123456 ב- 29/06/2010 17:43:02
 |
|
|
