ביקורת על הדיסק "משיח - אחכה לו" - מתוך "בשבע"

אלבום: משיח / ירחמיאל ביגון ופרחי מיאמי (גרינטק).

כתיבה על אלבום חדש של פרחי מיאמי אינה יכולה להיות נטולת הקשרים והיסטוריה. הנוכחות של המקהלה הזו בנוף המוסיקלי היהודי בשלושים השנים האחרונות מכניסה אותם אחר כבוד לפנתיאון המוסיקלי היהודי, שבכל פעם שנדרשים אליו צעדה בשביל הנוסטלגיה היא דבר מתבקש והכרחי.

כבר שלושים שנה מנצח ירחמיאל ביגון על מקהלת הבנים האמריקנית. הרבה שינויים עברה המקהלה עם השנים: מיאמי הומרה כבר מזמן בניו יורק, והערוגה הפרחונית מתחדשת עם כל 'נגלה' של התבגרות והתחלפות הקולות. על זה ניתן להוסיף גם את מקהלות הבנים המנסות לחקות ולחדש, אבל נראה שלמרות הכול, פרחי מיאמי הייתה ועודנה ה'פרחי' הכי מוצלחת בסצנה היהודית.

מהו הסוד של מיאמי? בעיקר ירחמיאל ביגון, המלחין והמנצח שמשכיל כל השנים לכוון את קולות הילדים לכיוון הרמוני ולא מאנפף ומצווח, כמו במקהלות בנים אחרות בשטח. ביגון עובד קשה כל השנים ומקפיד להוציא אלבום חדש בכל שנתיים בממוצע, מה שמשאיר את ה'פרחי' בתודעה גם אם כבר הרבה זמן לא היה להם להיט היסטרי.

נראה שגם ביגון מתגעגע לתקופת הלהיטים, וכך נשמע האלבום החדש שלהם: 'משיח'. ארבעה לחנים חדשים יש באלבום הזה, ארבעה שירים מאלבומי עבר בגרסת הופעה ושתי מחרוזות להיטים, היוצרים את התחושה שמישהו רוצה מאוד לחזור 15 שנה אחורה, ומנסה ליצור את האשליה שאנחנו שוב בתשנ"ג והשיר 'לא ישא גוי' הוא השלאגר הבא.

עם זאת, אפקט החמידות של הבנים לא פחת עם השנים, והם מצליחים לשמור על אנרגיה וטוהר שנדיר למצוא בעידן ציני כשלנו. הקול של ירחמיאל ביגון חם ונעים כתמיד, ובכל פעם שהוא נותן לעצמו לשיר ממש, ולא להיות רק ריפוד רקע, זהו רווח אמיתי למאזינים. גם המחרוזות, המאפשרות היזכרות בשירי מופת כמו 'זעקתי' ו'אחת שאלתי', יוצרות חוויית האזנה נעימה ומרגשת.

אבל בכל זאת משהו חסר, ומעל לכל יש תחושה שאולי נוסחת הפלא של ביגון צריכה קצת להתרענן.

מי שאוהב את המוכר ונהנה להשוות גרסאות אולפן עם גרסאות הופעה יהנה מ'משיח'. מי שמצפה לשינוי וחדשנות מבית ביגון לא ימצא אותם פה, אבל זו הזדמנות פז לרוץ ולאוורר את הקלטות הישנות ולגלות שיש בהם כמה וכמה שירים שלא התיישנו בכלל.