פרשת שבוע - פרשת עקב - רעיונות על פרשת השבוע מתורת הרב אביגדור נבנצל שליט"א

המצווה לברך ברכת המזון נלמדת מהפסוק: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח, י) החותם סידרה של פסוקים המתארים כניסתם הקרובה של עם ישראל לארץ "כִּי ה' אֱלֹקיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (שם ז-ט) ניתן לדייק מפסוקים אלו שחיוב ברכת המזון יחול בכניסה לארץ באכילה מִלַחמה לשובע, שהרי רק בהקשר לארץ ישראל נאמרה מצווה זו. אם כן, שואל מו"ר הרב נבנצל שליט"א, מניין לנו שחיוב ברכת המזון "דאורייתא" חל גם על אכילת לחם שנאפה מקמח של אחד מחמשת המינים שגדלו בחוץ לארץ? אולי במקרה זה המצווה תהיה רק "דרבנן", הואיל והתורה קישרה את מצוות ברכת המזון עם לחם הארץ דווקא; אולם מאידך לא מצינו אף אחד מגדולי הפוסקים הסובר שעל אכילת לחם שנאפה מקמח מחו"ל חובת ברכת המזון היא רק "דרבנן".

אומר הרב: תשובה לשאלה זו נמצא כשנעיין בהבדל שבין פסוקים אלו לפסוקים הכתובים לקראת סוף הפרשה, העוסקים גם הם בשבח ארץ ישראל. "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (שם יא, י-יב) במבט ראשון פרשיות אלו דומות זו לזו, אולם לאחר עיון מעמיק נגלה שקיים הבדל יסודי ביניהן. הפסוקים שבסוף הפרשה מתארים את ההבדל שבין ארץ ישראל לארץ מצרים ושאר ארצות, ואילו הפסוקים הראשונים מדגישים את ההבדל שבין ארץ מיושבת לבין המדבר בו היו שרויים עם ישראל באותה שעה. נמצא שכאשר אנחנו מברכים ברכת המזון אנו מודים להקב"ה על בואנו אל מקום יישוב, ומה שנאמר "וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" פירושו הודיה על שהגענו אל מקום יישוב שבני אדם טיפלו בו בין השאר בנטיעת עצים משובחים משבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם.

בפסוקים שבסוף הפרשה אפשר להבחין בהבדל הסגולי שבין ארץ ישראל, אשר הקב"ה דורש אותה ומשגיח עליה ישירות, "עֵינֵי ה' אֱלֹקיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה", לבין ארץ מצרים אשר הזריעה בה דורשת השקיה על ידי בני האדם מהנילוס, מקור המים שבארץ זו. "ארץ מצרים הייתה צריכה להביא מים מנילוס ברגלך ולהשקותה, וצריך אתה לנדד משנתך ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה" (רש"י שם)

לעומתה ארץ ישראל "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" "אתה ישן על מיטתך והקדוש ברוך הוא משקה נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי כאחת"(רש"י שם) הרי לנו שהגשם היא מעלה רוחנית המנוהלת על ידי השי"ת. אולם מעלה נפלאה זו מותנת אך ורק במעשיהם של ישראל כפי שכתוב בסמוך: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי...וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ" (שם יג-יד). יוצא אם כן שליד מעלה גדולה זו קיימת אזהרה; אם ברצוננו שהגשם ירד "בעתו", דהיינו בשעות נוחות כגון בלילות, על מנת שלא "יפריעו" לתפקוד היום יומי של בני האדם, והיורה והמלקוש יופיעו בזמן המתאים לכל אחד מהם, עלינו להקפיד על שמירת המצוות ועבודת ה' בכל לבנו ובכל נפשנו. כי ברגע שח"ו "יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם" (שם טז) "לפרוש מן התורה" (רש"י שם) התוצאה נוראה: "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ" (שם יז) דהיינו: בצורת, הפסקת היבול ואבדון ח"ו. זאת התכונה הייחודית שבארץ ישראל, אשר כאמור השגחה ה' תדיר בה. ולמרות שכמות הגשמים שיֵרדו כל השנה נקבעת בסוכות (ר"ה טז.) אם לדוגמא עם ישראל היו זכאים ונקבעה להם כמות גדולה, אבל בהמשך השנה חטאו, את המכסה אי אפשר לבטל שכן נגזרה הגזרה, אלא שהגשמים ירדו במקומות לא מועילים כגון יערות ומדברות; ולהפך, אם לא זכו בסוכות ונקבע להם כמות קטנה ולאחר מכן חזרו בתשובה, אומנם כמות הגשמים מועטת אך ירדו ישירות על המקומות שצריכים אותם מבלי שתתבזבז שום טיפה (עיין ר"ה יז.)

לעומתם, הפסוקים שבתחילת הפרשה החותמים כאמור במצוות ברכת המזון, עניינם הדגשת ההבדל בין ארץ נושבת לבין "הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא" (שם א, יט) אשר בלית ברירה היה שם צורך לניסים גלויים כגון "וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן... שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה" (שם ח, ג-ד). אולם כעת הקב"ה "מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה", אין צורך לבאר שליוותה אותם במדבר, אין צורך למן מן השמים, הם נכנסים עכשיו אל ארץ שצומחים בה "חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" כמו בשאר מקומות יישוב בעולם. זו הייתה כוונת עם ישראל בתלונתם על חוסר מים: "וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה...לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן" (במדבר כ, ד-ה) "לָא אֲתַר כְּשַׁר לְבֵית זְרַע" (תרגום אונקלוס) כלומר: המדבר אינו מקום כשיר לזריעה ולנטיעת עצי מאכל. לפי זה כשחז"ל מתייחסים אל "שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל", אין כוונתם לומר שמינים אלו גדֵלים אך ורק בארץ, אלא שכשהתורה משבחת את ארץ ישראל כמקום יישוב שיש בו עצי מאכל מובחרים, מציינת את המינים הללו הגדלים בה.

יוצא אם כן שהפרשה בה מוזכר חיוב ברכת המזון מלמדת אותנו שחייבים להודות על שזכינו לבוא אל מקום יישוב, אל מקום אשר ניתן לנטוע עצי מאכל משובחים. חיוב זה איננו דווקא בארץ ישראל, וממילא חובת ברכת המזון "דאורייתא" היא על כל לחם, גם על הנאפה מקמח הגדל בחו"ל.