מרדכי לביא משתפך על יום העצמאות

ביום העצמאות אינני אומר "הלל". לא משום שאיני מכיר טובה, אלא משום שאיני יודע להכיר טובה למי שמרחיק אותי מבורא עולם. מרדכי לביא מצטער שזו המדינה שלו ואין לו שום סיבה לחגוג

יום העצמאות. היום שבו נולדה מדינת ישראל. האם זה עבורי יום של שמחה וחג? התשובה שלילית. אומנם אני ישראלי, נושא תעודת זהות ישראלית, חי, נושם ועובד במדינת ישראל. אך ביום העצמאות אינני אומר "הלל". לא משום שאיני מכיר טובה, אלא משום שאיני יודע להכיר טובה למי שמרחיק אותי מבורא עולם.

כאדם חרדי, היחס ליום העצמאות הוא יחס אמביוולנטי. זה יום שבו המדינה חוגגת יום הולדת, ומדי שנה הציבור הדתי-לאומי תוקף את החרדים על אי אמירת הלל. השנה נדמה, כי חלקים גדולים בציבור הדתי-לאומי יבינו טוב יותר את החלטת גדולי התורה החרדים שלא לייחס חשיבות הלכתית ליום זה.

יום העצמאות הוא יום חשוב. יום שבו העם היהודי הקים מדינה משלו. אבל כמו שאמר פעם הגאון מבריסק, הקמת המדינה היתה חיוך אלוקי שהציונים קלקלו. גדולי התורה ראו בעין הציפור שלהם את מה שעתיד לצמוח במדינה: זו המדינה היחידה שבו מפלגה שרודפת את הדת היהודית ואת היהודים הדתיים זוכה למקום של כבוד בכנסת, בתקשורת ובמערכת המשפט.

זו המדינה היחידה שבה עורכים פוגרומים בקברים (עתיקים) בחסות החוק. זו המדינה היחידה שבה לימודי יהדות הן הטפות מיסיונריות, שמירת מצוות היא פרימיטיביות וימי הביניים וציבור שומרי המצוות מואשם כקולקטיב בגלל מעשי יחידים.

זו המדינה היחידה שמעלה גויים רוסים אנטישמים ועוד משלמת להם סל קליטה. האם זו המדינה שלי? כן, לצערי. האם אני אומר הלל? לצערי, לא.


יום לחשבון נפש



אין לי שום סיבה לומר הלל ביום בו קמה מדינת ישראל שממתגת את עצמה בנפרד מתורת ישראל. מדינה שבה שומרי המצוות צריכים להילחם על זכותם ועל האפשרות לחיות על פי השקפת עולמם, היא לא המדינה היהודית שאותה הייתי רוצה לראות. חברה ישראלית שבכל דור משילה מעצמה עוד קצת מהשורשים שלה היא לא החברה היהודית שמדינת היהודים צריכה לגדל.

ראש ממשלה שאורח חייו, שיקול דעתו וההיגיון שלו בנויים על "כוחי ועוצם ידי" מבלי להתייחס להלכה היהודית או לפחות להיוועץ עימה, הוא לא ראש ממשלה של מדינת היהודים המאמינים שרוצים לעשות את רצון בוראם.

זו עובדה. מדינת ישראל הרחיקה בעבר את היהדות המסורתית משורשיה. פעם היה זה בכפייה. באמצעות שליחת הילדים למוסדות חינוך חילוניים. היום זה באמצעות האווירה התרבותית. החברה הישראלית מביאה לריחוק עצום של הדור הצעיר מבורא עולם. לא ניתן להתעלם מזה. הגורם: החברה הישראלית שקוויה מונחים על ידי מנהיגי האומה אשר לדאבוני רחוקים מאוד מתורת השם והשורשים שלהם.

ההיפך, החברה שעד היום אמרה במסירות ובשמחה הלל היא החברה המוכה ביותר על ידי מדינת ישראל. היום, חלקים מהציונות הדתית, מבינים בכאב, את מה שהבינו גדולי ישראל החרדים לפני חמישים שנה. זו לא המדינה היהודית. זו לא אתחלתא דגאולה. זה המשך הגלות, ולא מה שציפו לה אנשי הציונות הדתית.

במבחן המציאות התוצאות אחרות. המעורבות של החברה הציונית בחברה הישראלית לא הביאה דבר, מלבד הקרבה של אלפי צעירים שבמהלך שירותם הצבאי וההתערות שלהם בחברה הישראלית הם התדרדרו והתרחקו מהשורשים.

לאחרונה ראיינתי את דובר מועצת חוף עזה, ערן שטרנברג ברדיו קול חי. הוא אמר לי את הדברים הבאים: "השפתיים שלי לא יתנו לי השנה לומר הלל ביום העצמאות". תפילה זה לא עניין פוליטי. העובדה שהיום אנו שומעים את הקולות הללו מאנשי ימין, אומרת את הדבר הבא: אמירת הלל ביום העצמאות היא פוליטית. כשזה מתאים, אומרים אותה. וכשלא, לא אומרים. לא ראינו דבר כזה ביהדות. תפילה היא תפילה שתיקנו חכמים שצריך לומר ולכן אנו אומרים. אני, לא מתפלל תפילות פוליטיות. בשבילי היום הזה הוא יום לחשבון נפש.
מספרים על ראש ישיבת פוניבז', הרב כהנמן זצוק"ל, שנסע לגיוס תרומות בתפוצות. במהלך הדינר תקפו אותו גבירים שהיו במקום, ובאו אליו בטענות על כך שהוא איננו ציוני. הרב כהנמן הציע פרס כספי גדול למי שיצליח למצוא את התפילין של הרצל. זה היה מספיק בכדי להבהיר שהמדינה קמה מלידתה בהתנתקות מהיהדות ועד היום הזה היא ממשיכה באותה דרך.

ולבסוף ראו את האבסורד הגדול: עיקר המבקרים על כך שאיני אומר תפילת הלל ביום העצמאות, הם החילונים. אלו שתפילה לא עולה על דל שפתם. אלו מנסים להכתיב לי איזו תפילה אומר ואיזו לא. ביום בו אריאל שרון יתחיל להתפלל ולומר הלל ביום העצמאות, אשקול גם אני להצטרף אליו.