רועי לחמנוביץ [ש"ס] משיב למרדכי לביא

בחברה הישראלית קיימת נטייה לפוליטיזציה של נושאים. תהליך שמתרחש ונובע מתוך חולשה; מתוך חוסר יכולת להתמודד עם הדברים בטווח ארוך; ומתוך רצון לראות תוצאות בטווח הקצר.

כמו ערן שטרנברג גם אני ציוני דתי, בשונה ממנו, אני אומר גם השנה הלל בברכה - גם בערב וגם בבוקר. אין לי טענה לשטרנברג ולחבריו. כאשר אדם נזרק מביתו, מחאה היא לגיטימית, גם אם היא יוצאת בהתרסה נגד ההלל ביום העצמאות.

טענתי מופנית אליך, מר מרדכי לביא, במאמרך כתבת ( דרך אגב בצדק רב) שהעימות שמנהל הציבור החילוני עם החרדים סביב נושא ההלל - כל תכליתו היא להכעיס. אתה, מנגד, ציינת את כל הפסול במדינת ישראל. מדוע, מר לביא, הפכת את אי אמירת ההלל ביום העצמאות לנס ללא דגל? הרי ברגע שאינך מציג אלטרנטיבה אתה מעקר את הקרקע מתחת לכנות טענותיך. אתה הופך אותם לאוסף טענות רגעיות ונטולות עומק.

כדי לחזק בך את תפיסת עולמך - "דע מה שתשיב" - אני מפנה אותך לספר "איש השקפה" מאת אבישי בן חיים. בין העמודים 80-82, מביא בן חיים מדבריו של הרב שך בנוגע לסוגיות הלאום. על יום העצמאות אומר הרב שך: "פסח הוא יום חירותנו האמיתי, גם שבת הייתה זכר ליציאת מצרים - וזה מותר לחלל. רק אותה 'עצמאות' שמישהו בדה מליבו, אסור לחלל בשום אופן".

בנושא דגל הלאום אומר הרב:"את שבת קדשנו - האות הגדול... חיללו והמירו באות זרה בדגל הלאום. וכי איזה דגל גדול, אותה פיסת בד או... שבת?".

וביחס לעמידה בצפירה אומר הרב שך: "הם רוצים לכפות שבשעת הצפירה יעמדו כולם דום ואם לא הרי זה פגיעה בלאומיות... וכי לנסוע בשבת אין זה פגיעה בלאומיות?".

התמודדותו של הרב שך עם כל הסמלים הציוניים (כפי שמנתח נכונה בן חיים) אינה נובעת מהתעלמותו, אלא דווקא משום שהוא מייחס להם חשיבות, ומתוך מטרה ברורה: להמעיט במרכזיותם. בדיוק כמותו, אל לנו לנגח את הסמלים רק לשם הניגוח - עלינו להציג להם אלטרנטיבה.





התשובה: התמודדות מבפנים



מר לביא, כמי שנהנה מתקומת המדינה (ואני מניח שכך גם אתה), מן הראוי לקבל את אותה מתוך ביקורת. מתוך דיון. למשל, האם ראוי לומר הלל בברכה או לא.

בשונה ממך וממר שטרנברג, אני לא אפקיר את המדינה. גם אומר הלל (בדיוק כמו שנהג מר שטרנברג עד השנה); וגם אקפיד על פסח והשבת כחג חירות. מדוע שלא נחבק גם את דברי הרב שך וגם את ה"מוצר", שגורם לנו הנאה לפעמים.

לסיום, אני מבקש להביא סיפור קצר בעניין דגל ישראל (מתוך ספרו של העיתונאי והחוקר אדם ברוך - "בתום לב"): "אהבת נפש הייתה בין ר' יצחק יעקב לרב יוסף כהנמן , ראש ישיבת פונוביז' שבבני ברק . אהבה של מי שהתורה היא עילת קיומם. לאחר הקמת מדינת ישראל הרב כהנמן הורה להניף את דגל ישראל ביום העצמאות על גג הישיבה. ושאב לכך עידוד גם מרבי יצחק יעקוב. ופעם אחת הרב כהנמן אמר לר' יצחק יעקב: "אתה אינך צריך להניף דגל ישראל, כי אתה כולך ... גם דגל תורה וגם דגל ישראל". וזאת, כאשר התכוון הרב כהנמן לנפילת בנו של ר' יצחק יעקב בקרב על יפו 1948".

ענקי היהדות החרדית הבינו שההתמודדות עם היסודות הציוניים תעשה מתוך התמודדות פנימית, ולא דרך התרסה כוללת. עצה לי לך מרדכי לביא (ודרכך לכל חבריי החרדים, וגם לחלק מבני הציונות הדתית): בואו נקבל את המדינה קצת מעבר להזדהות אינסטרומנטאלית גם בשנה שקשה לנו איתה, אם כתוצאה מהתנתקות מדינית או מניצני התנתקות יהודית. בואו נזכור: התמודדות מבפנים יכולה להחזיר את המדינה לדרך המלך.

הכותב הוא דובר תנועת ש"ס, מתאים?!...