יותר מעניין, יותר מרתק, יותר כתבות שטח
כששאלתי את עורך "יום ליום" לתגובתו על ההשמצות האישיות נגדו ונגד כותביו, ענה לי: "והמשכיל בעת ההוא ידום".
לפניכם כתבה מסוג אחר שפורסם השבוע ב"יום ליום", והיא הוכחה לתוכן המצויין שב"יום ליום" (כפי שהופיע בגליון האחרון)
דגל כתום
תושבי שדרות ציפו זמן רב ל'התחברות' ו'הזדהות' עימם, והנה כשהכתומים באו מיד הם ברחו לאופקים. על כך הם 'זועמים'. את קולות המחאה ודברי הביקורת זכו לקבל המאות שנותרו ללון בלילה בעיר הקסאמים. וגם על צה"ל יש ביקורת: בכל השעות עד לאחר העצרת מסוקי חיל האוויר חגו מעל בית חנון, ומנעו ירי טילי קסאם שאת עוצמתו זכו לחוש בני משפחתו של הישאם עבד א-ראזק, מבכירי הפתח ברצועת עזה. יומן התחברות
יצחק קקון
בצידי הכביש בין יד-מרדכי לבאר שבע, צעדו לתומם חמישה נערים, הלובשים חולצות ועונדים על צווארם סרטים כתומים הזוהרים בלילה. פניהם לשדרות. "בלילה הצעדה טובה לבריאות", הם אומרים. "אנחנו רוצים להרגיש שבעת הזאת לקחנו חלק מהמאבק נגד הגירוש. הרי בבוא היום עוד נישאל מה תרמנו, מה עשינו, ועל כך נשיב, 'צעדנו', 'מחינו', 'הפגנו' ו'ניסינו לחדור לגוש'. להיות עם החלוצים ברגע הפינוי".
כל ההפצרות של יעקב הנהג להעלותם לטרמפ נתקלו בסירוב מוחלט. "שעה הליכה עד לפאתי עיר הקסאמים, זה חלק מנחישותנו".
אחד מבני החבורה, אבי שמו, מבטיח שעוד נראה אותו על הגגות בנווה דקלים, בעת הפינוי. אבי משוטט בכבישי הנגב זה שבועיים ימים, מאז 'כפר מימון'. הוא ניסה 'לחדור' לאלי סיני, דרך חלות זיקים אך הוא 'נתפס'. הוא ניסה ללכת בואדיות שמסביב למחסום 'כיסופים', וברגע האמת 'נלכד'. "בסוף עוד נניף את הדגל הכתום על גגות הבתים בכפר דרום", מבטיח לנו אבי.
בכניסה לשדרות שקט ורוגע, כאילו 'מחר' לא אמורים לכבוש את העיר רבבות, הנחושים להתחבר לגוש קטיף. על הברזלים בצומת מכבי האש, ליד הכיכר, הסממנים הראשונים מבצבצים: 'שרון מפנה תחת אש', זעקו המילים בשלטים הכתומים. בשדרות למילים כאלו יש חשיבות. הרי תושבי העיר יחטפו את הקסאמים, ולא תושבי רמת אביב וכפר שמריהו.
במכולת של ששון
התחנה הראשונה, בדרך לביתי בשכונת קסדור, המכולת של ששון שרה במרכז המסחרי: ששון מוקף בצעירים, הם מחמיאים לו 'דיברת טוב', 'כל מילה שקולה בסלע'. כוונתם לראיון עם יעל דן בגל"צ בבוקרו של היום (יום שני). שרה חוזר ומדגיש, מחבר ומעלה את החום בלבבות בקשר בין 'שדרות לגוש קטיף'.
"הם חטפו 6000 קסאמים ופצמרי"ם ואנחנו חטפנו 600. הם חיים ברולטה רוסית וגם אנחנו חיים כך. הם לא יודעים מתי יקום המחבל הבא ויחדור ליישובם, וגם אנחנו לא יודעים מתי זה יפגע בנו. הרי רק בשבת שעברה הצליחו שני מחבלים לחדור לשדרות. אחד מהם נלכד בשדות שבין קיבוץ ניר עם – איבים - לשדרות, והשני התהלך בחוצות העיר, חלף על פניו של מנהל חוות הסוסים, ורק הלובן שבעיניו הסגיר אותו כמחבל. כך הצליחו ב'נס גדול' כוחות הביטחון, לעלות על עקבותיו של המחבל בשבת בבוקר ביפו. הוא וחברו שנלכדו, תכננו לבצע פיגוע גדול בתל - אביב. מי יודע מתי זה יפגע בנו. מי ערב לכך שביום שלמחרת ההתנתקות לא יחפרו לנו מנהרות מבית חנון לשדרות, כמו המנהרה שנחשפה השבוע בנווה דקלים".
ששון שרה, דובר בחסד עליון, מלא בביטחון עצמי, מילותיו ברורות וכך גם המסר שהוא מעביר. מזו הסיבה הוא 'כוכב' התקשורת.
מה שרבים לא יודעים - שרה איש חינוך בעברו, היה המורה האישי של גלעד ועומרי שרון. הבנים של לילי ואריק. קשר מיוחד היה לו עם משפחת שרון, בעיקר בימי מלחמת 'שלום הגליל' ואחריה, עת נבעט שרון לחווה על-ידי ועדת החקירה שהדיחה אותו מתפקידו כשר הביטחון. לילי ז"ל, הייתה עורכת באופן קבוע את קניותיה בחנות של ששון.
למרות הנתק עם שרון ובניו, כשהם פוגשים את ששון שרה, הם מזכירים לו נשכחות. לא מזמן פגש עומרי את שרה, והתגאה בפני בני החבורה ב' מרכז הליכוד': אתם יודעים, הוא היה המורה שלי!
צלחות מלאות בכל טוב
בתחנה הבאה, שכונת מ - 3, אנחנו מבחינים בארבעה אוהלים הפרוסים בשטח הפתוח ליד הבניינים ובית הכנסת השכונתי. צביקה, אחד הדיירים, מספר לנו, שכבר מיום ראשון הנערים בכתום פרסו את האוהלים. "אתה רואה את הנחישות בעיניים שלהם".
"מיד כשהם התנחלו לידינו", ממשיך צביקה לספר, "כל השכנים יצאו אליהם. זה עם מגש של עוגות, זה עם בקבוקי מים, וזה עם צלחות מלאות בכל טוב. לאחר מכן הזמנו אותם לישון אצלנו."
"ואיפה הם עכשיו?"
"חלקם הלכו לטייל בעיר, וחלקם יצאו לצעדה הלילית שלהם משדרות ליד מרדכי וחזור".
לפי התיאורים הבנו כי חבורת הצעירים שפגשנו בדרך לשדרות, אלו אותם 'נחושים' שהקימו את האוהלים.
גשם בשדרות
התחנה האחרונה בסבב הלילי – הספרייה העירונית, מרכז העניינים 'מחר'. לשם הגיעו הרבבות, התכנסו, התפללו וזעקו. הזדהו וחיממו את לבבותיהם של תושבי שדרות.
במרכז הדשא מוצבת במה שהקימה עיריית שדרות בתחילת הקיץ. מימין ומשמאל לבמה, שוכנות הבסטות של האבטיחים. משם אני נוהג לקנות אבטיח לשבת. הפעם הבסטות שונו. מקררים בכל פינה, כוח האדם תוגבר, הנערים והמבוגרים יושבים יחדיו לישיבת הכנה לקראת מחר.
"הם יתפרסו על כל השטח, אתה רואה, אנחנו ערוכים ומוכנים", אומר לנו בעל הבסטה. ומדגיש: "מחר בבוקר תבוא לכאן, תראה כמה בסטות יפתחו. חגיגה בעיר. פרנסה בשפע".
"זה לא יגזול מכם את הפרנסה?"
"מה פתאום. אתה יודע כשהגשם יורד, הוא יורד על כולנו".
מצד שמאל, על הכביש הראשי, מול בית הספר "עטרת אסתר" שעל-ידי רשת "מעיין החינוך התורני", הציבו אנשי מועצת יש"ע את המבנים הכימיים. ובכל השבילים והשטחים הפתוחים, אומר לנו אחד מאנשי יש"ע, יחנו הרבבות.
אנשי מועצת יש"ע חשים בשדרות כמו בבית. אנשים נרתמו לעזור לנו, ראש העיר שלח את עובדיו לנקות את השטח. עובדי שפ"ע, כיסחו את הדשא, טיפלו קצת בעצים. ירוק בעיניים.
הצבע הכחול שולט
יום שלישי. 08:20 בבוקר.
צומת הספרייה אינו כמו אמש. ניידות משטרה מתמקמות בצידי הדרך. השוטרים מתחילים להתכנס ברחבת הדשא. האוטובוסים מתחילים לזרום, להוריד עוד ועוד שוטרים. הבסטות נפתחות. מול הדשא בונים את הבמה. גבוהה וגדולה. נערים מסתערים על הבמה שבלב הדשא, זו שהעירייה הקימה בתחילת הקיץ, ומדביקים את השלטים הכתומים. הפעם לא בגלל חוסר בהבלטת הכיתובים שעל השלטים, אלא בגלל צבעי הכחול והתכלת שבתפאורת הבמה.
הצבע, כך מתברר, קובע, ולו הרבה משמעויות.
לא חלפה דקה מאז שאנשי הבמה המרכזית עליה ינאמו הרבנים ואישי הציבור, הציבו את התפאורה, והנה פשלה: הרקע כחול. מי שלא שמע ששדרות הופכת לכתום, היה חושב שהמדובר בהכנה לכנס הזדהות עם שרון ובעד ההתנתקות.
אחד ממפקדי המשטרה במקום, מוצא זמן להתלוצץ קצת, אולי רגע לפני שידיו יהיו עמוסות עבודה, "הצבע הזה מזכיר לי טקס של המשטרה. עוד מעט יבואו השוטרים, מכל רחבי הארץ, ותתחיל חלוקת הדרגות ותעודות ההצטיינות לקצינים הטובים".
האמת היא, מעיר אחד השוטרים, לאחר ההתנתקות כולנו נקבל תעודות הצטיינות, ואם יתמזל מזלנו, גם יעלו אותנו בדרגה. הרי אחרי הכל, אנחנו עובדים קשה.
המסוקים חגו מעל
שעות ספורות קודם העצרת, העיניים מדברות. זיק של תקווה, אתה רואה בהם. הם מאמינים שתפילה חרישית, התכנסות של הרבבות, תסיר את הקליפות, וברגע האמת הנס הגדול בוא יבוא. ראשי מועצת יש"ע מגיעים לשטח, חוקרים כל אבן, נותנים הוראות ויוצאים לישיבת ההסדר. שם מתקיימת הערכות האחרונה.
בשטח, על אחד העצים מטפסים פעילי מועצת יש"ע, תולים שלטים, ומכתימים את הרחוב הראשי של שדרות. גם את השלט "תושבי שדרות מקבלים בברכה", הם דאגו לתלות. ילדי שדרות כבר בשטח, מסתובבים ומחכים כבר שזה יתחיל. בינתיים, זרם הבאים הולך לאיטו, אנשי מועצת יש"ע משתלטים על הבמה ומתחילים לעודד את הבאים.
השעה 18:00 – שעת פתיחת העצרת מגיעה, והממונים לא באו. בעלי הבסטות שכבר התמקמו, מתחילים להילחץ. אבל מהר מאוד יתברר להם שההפנניג תכף יתחיל. ואכן, בתוך שעה וחצי כל הכבישים התמלאו בהמונים. הכניסה לשדרות מצומת "שפע שוק" המתה אדם, וזרם הבאים לא פוסק. מחזה מרנין.
מנגד, השוטרים מגלים סבלנות והבנה, לא מנהלים קרבות, לא עוצרים את המפגינים, רק משליטים סדר שחלילה לא יקרה אסון. נקודה הראויה לציון.
ובאויר כל העת חגים המסוקים של חיל האויר ושל המשטרה. באוהלים שהציבה המשטרה – החפ"ק בחצר בית הספר "המקיף הכללי" אתה מקבל את ההסבר: משעות אחר-הצהריים נעשים נסיונות לירות טילי קסאם על שדרות. המסוקים מבריחים את המחבלים. בסביבות השעה 22:00 למילים הללו יש משמעות: שלושה טילי קסאם שוגרו לשדרות, אחד נפל בשטח פתוח, ושניים על בית בבית חנון. נער פלשתיני נהרג, ועוד שבעה נפצעו.
בשעה זו החלו הרבבות לעשות את דרכם מי ברכבו ומי באוטובוסים המאורגנים לפארק אופקים, שם ילונו בלילה, וינסו להמשיך את הצעדה לגוש קטיף.
עיר אוהלים
אופקים כמו שדרות, לא ראתה המון אדם שכזה. הכבישים עמוסים, הכניסות לעיר פקוקות, ואט אט החניונים שליד ישיבת אופקים מתמלאים עד אפס מקום. הזרם נוסע לאיטו, ורק בשעה 02:00 בלילה כולם התמקמו. ליל מנוחה בעיר האוהלים באופקים.
את המשך הלילה העדפנו לבלות בביתי בשדרות. כבר בכניסה לעיר הקסאמים אתה רואה אוהלים. מתברר שרבים, הערכה, אלף איש, העדיפו ללון בלילה בשדרות. שלא כאנשי מועצת יש"ע שברחו לאופקים. על כך נשמעה ביקורת נוקבת מתושבי עיר הקסאמים. אומנם באו לחזק אותנו, אבל מיד ברחו.
הביקורת של תושבי שדרות היא גם על צה"ל: מדוע מסוקי חיל האוויר חגו מעל בית חנון כל שעות העצרת, ועם פיזורה שבו לבסיסם. האם בשדרות לא גרים כמה רבבות של אנשים החשופים לירי טילי הקסאם? והרי התברר כי המסוקים מנעו ירי טילים לעבר שדרות?
בכל מקרה, בשדרות מצפים שהרבבות עוד יחזרו, אולי לאחר ט' באב באב, עת יתחיל הפינוי עצמו.
 |
|
|
