מעיין ת"א יפו וירא, ניסים ונפלאות בת"א

דבר המערכת

קוראים אנו השבוע בפרשה על תפילתו של אברהם אבינו עבור העיר סדום.
איך מתפלל ומתחנן אברהם אבינו בעד העיר, וגם כאשר הוא רואה שאין כמעט סיכוי וכל הדלתות נעולות, ממשיך הוא להתפלל ולנסות להציל את סדום ועמורה.
רואים אנו, ולומדים מאברהם אבינו איך יש להתפלל, וכמה יש להתפלל.
לא אחת אנו מתפללים לקב"ה על דבר מסויים, מתפללים יום, מתפללים יומיים, מתפללים שבוע שבועיים, רואים שלא נעננו מיד מתיאשים.
באה התורה, שהיא תורת חיים ללמד אותנו איך יש להתפלל, יש לנו ללמוד מאברהם אבינו, שגם כאשר הסיכוי היה קלוש התפלל ולא התיאש ושוב התפלל ושוב התפלל, כי יודע אברהם אבינו וזאת הוא רוצה להנחיל לבניו, שעל כל צרה שלא תבוא יש להתפלל ולהרבות בבקשות ותחינות.
יש לנו לקח מוסר ולקח וללמוד שיש להרבות בתפילה ולדעת שהתפילה היא הכח הכי חזק בעולם כדי לבטל גזרות ולקבל את אשר אנו צריכים וזקוקים לו.
בברכת שבת שלום
הרב נתן אלנתן

דור דור ודורשיו

מהרב אלקנה אליאסי
רב איגוד בני תורה ת"א יפו


המקבל השמיני אליהו הנביא (המשך)

המשך: אם אליהו הנביא כהן הוא, כיצד החיה את בן האלמנה.
הנה בנביא (מלכים א' פי"ז) מצינו שהחיה אליהו את בן האשה הצרפית האלמנה, שהאכילתו. ובתנא דבי אליהו רבה (פרשה ה') איתא: ומפני מה זכה אליהו שהחיה מת על ידו, מפני שעשה רצונו של מי שאמר והיה העולם הקב"ה, והיה מתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל בכל יום תמיד, והיה בדעתו כאילו אבדו שונאי ישראל מן העולם, בכל דור ודור שהיה אליהו מוצא בני אדם צדיקים מיד היה מגפפן מחבקן ומנשקן ומברך ומרומם ומשבח ומגדל ומקדש לשמו של מי שאמר והיה העולם הקב"ה.
והקשו התוספות (בבא מציעא שם ד"ה א"ל) אם אליהו כהן כיצד החיה את בן האלמנה (הצרפית) הרי אסור לכהן ליטמא למתים, ותירצו שכיון שידע שיחיהו, היה מותר לו משום פיקוח נפש.
ובשו"ת עטרת פז (חלק א' כרך ג' - אה"ע סימן ט') כתב בשם בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב (סי' קעד סוף ענף א) לבאר כוונת התוספות דאין כוונתם משום פיקוח נפש של המת (שבזה ליכא פיקוח נפש דכבר מת) אלא משום פיקוח נפש דהאם, שהיתה מצטערת מאד על שבשביל מצוותה הגדולה והאמונה בהשי"ת ובנביאיו לפרנס את אליהו מת בנה כמפורש בנביא שטענה זה, וגם אולי בשביל פקוח נפש של אליהו עצמו שבדרך הטבע היה אליהו נחלה מזה שבשבילו מת בן האלמנה אשר מתגורר עמה.
אלא דהרב עטרת פז כתב שיש לישב קושית התוספות דכיון שידע אליהו שיחיה הילד, הרי נעקר ממנו דין מיתה ואינו מטמא כלל, ולפיכך היה מותר לו, ושכ"כ לפרש רבי משה הנרבוני בביאורו למורה נבוכים (ח"א פרק מב, הוצאת גולדנטל ה א).
והנה רבינו בחיי (פרשת פנחס פרק כה' פסוק יא') כתב שגוי אינו מטמא באהל ובזה כתב לבאר שאליהו החיה את בן הצרפית לפי שהיתה הצרפית גויה וא"כ בנה הרי הוא גוי ואינו מטמא באהל, וא"כ רבינו בחיי סובר כשיטת הרמב"ם שגוי לא מטמא באהל, ולפי זה צ"ל שאליהו החיה את בנה של הצרפית בלא שיגע בו כלל אלא רק אהיל עליו.
ובשו"ת יביע אומר (חלק א' יו"ד סימן י' אות א') שכתב לפרש את מחלוקת רבינו בחיי והתוספות דנראה שרבינו בחיי לא ניחא ליה בתירוץ התוס', דס"ל כמ"ש הרמב"ם בפי' המשניות יומא (פג): שאין הלכה כרבי מתיא בן חרש שמתיר למי שנשכו חלב שוטה להאכילו מהכבד שלו, כי זה אינו מועיל אלא דרך סגולה, וחכמים סוברים שאין עוברים על המצות לצורך פיקוח נפש אלא ברפואה בלבד, ר"ל דברים המרפאים דרך הטבע שהוא דבר אמתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת, אבל דברים המרפאים ע"י סגולתן כוחן חלוש ואינם מצד הדעת והנסיון וכו' ע"ש. ומכיון שאליהו החיה את בן הצרפית שלא בדרך רפואה אלא כדרך סגולה, היה אסור לו לעשות כן ולכן פירש שהיה גוי, ואפשר שהתוס' הרגישו בזה ולכן כתבו דשאני גבי אליהו שהיה "ברור" לו שיחייהו, ומדוע כתבו שהיה ברור לו והרי אפילו ספק נפשות דוחה שבת. וכדאמרינן בערכין (ז) שאף על עובר במעי אימו שאין לו חזקת חיים מחללים שבת. וכ"פ הרמב"ם (פ"ב מה' שבת הט"ו). והטוש"ע א"ח (סימן ש"ל ס"ה). ואפילו כשיש כמה ספקות דוחין שבת עליו כמבואר ביומא (פה) ובערכין (ז ע"ב) אלא ודאי דס"ל לתוספות שכיון שהיה ברור לו שיחיהו היה מותר לו להטמא לו אפילו שהיתה זו רפואה כדרך סגולה. וכתב עוד שכן עמד בקושיא זו מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל ח"ב (סימן מג אות ב) דלמה לתוס' לומר שהיה ברור לו שיחייהו, והרי ספק נפשות דוחה שבת החמורה, ותירץ דקושטא דמילתא קא אמרי. ע"ש. והגאון הנצי"ב בס' העמק שאלה פר' וזאת הברכה (סי' קסז אות יז) עמד ג"כ בקושיא זו, וכתב לתרץ דשאני הכא שכבר מת ואינו בכלל אדם שמצוה להחיותו וכו'. ע"ש. ולפמש"כ י"ל שאלמלא היה ברור לו שיחייהו הו"ל כשאר סגולות שאין דוחים איסור תורה, אבל מאחר שהיה ברור לו שיחייהו יצא הדבר מגדר סגולה רגילה, ולכן היה מותר לו.
והנה לפי דעת רבינו בחיי שבן הצרפית היה גוי אפשר לישב בכמה דרכים את קושית התוספות איך נגע בו אליהו הרי הוא כהן:
א. לפי שיטת רבינו בחיי והרמב"ם והשו"ע, שגוי מטמא במגע אלא שאינו מטמא באהל באמת אפשר שאליהו לא נגע כלל בילד והחייהו.
ב. ואפשר דס"ל ליראים כשיטת היראים שגוי אינו מטמא כלל אפילו במגע, וא"כ אף אם אליהו נגע בו אינו מטמא.
ג. ולפי שיטת הסוברים שגוי מטמא במגע אלא שכהן אינו מוזהר כלל על הגוי, יש ליישב שראה בזה אליהו צורך להיטמאות אליו בכדי להחיותו משום שאימו החייתה את אליהו.

הליכות עולם


מהרב אלקנה אליאסי
רב איגוד בני תורה ת"א יפו
עפ"י פסיקותיו של מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א


ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק

אם חובה ללכת לסעודת מילה

איתא במסכת פסחים (דף קיג' ע"ב) שבעה מנודין לשמים, אלו הן: יהודי שאין לו אשה, ושיש לו אשה ואין לו בנים, ומי שיש לו בנים ואין מגדלן לתלמוד תורה, ומי שאין לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, והמונע מנעלים מרגליו. ויש אומרים: אף מי שאין מיסב בחבורה של מצוה.
ובתוספות שם (קיד ע"א) מבואר דהיינו סעודת מילה דאמר במדרש דניצול מדינה של גיהנם וסעודת נישואין בת"ח ובת כהן לכהן ודוקא שיש שם בני אדם מהוגנין כדאמרינן (סנהדרין דף כג.) נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אלא כן יודעין מי מיסב עמהם.
וכן כתב הרמ"א (יורה דעה סימן רסה' סעיף יב') שכל מי שאינו אוכל בסעודת מילה, הוי כמנודה לשמים ודוקא שנמצאו שם בני אדם מהוגנים, אבל אם נמצאו בני אדם שאינם מהוגנים, א"צ לאכול שם.
ולכן כתב בפתחי תשובה (שם ס"ק יז') שכאשר מזמין חבריו למילה, לא יזמינם בפירוש לסעודה, אלא יודיעם על מועד המילה. אלא שכתב בערוך השלחן (שם סעיף לז') שנכון ללכת לסעודת מילה שכל האוכל בסעודת מילה ניצול מדינה של גהינם.
הכלל העולה: שלא יזמין את חברו לסעודת ברית המילה אלא יודיענו זמן הברית וחברו יבין לבד כי מוזמן הוא לסעודה.

סגולות שהתינוק יהיה תלמיד חכם
א. בספר טעמי המנהגים כתב בשם רבינו בחיי (פרשת וירא) שסעודת ברית מילה היא מנהג חשוב וכשר מאד, ועל זה אמר דוד "אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח" – ומשמע קצת שצריך דוקא דבר הבא כזבח דהיינו בשר. ובשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' יח' אות ב') כתב שלכתחילה יש לאכול דוקא בשר בהמה ובדיעבד אפשר לצאת ידי חובה גם בבשר עוף ובדגים. והחכמת אדם (קמט' אות כד') כתב שהגר"א היה מוחה באלו שמגישים רק קפה ויי"ש ומיני מתיקה.
ובשו"ת וישב משה (ח"א סי' לא') כתב בשם כמה צדיקים שאם מביאים בשר בסעודת המילה דבר זה הוא סגולה שיהיה הבן תלמיד חכם. (שובע שמחות ח"ב עמ' פח').
ב. כתב הרמ"א (יורה דעה סימן רסד' ס"א) שיש לאדם לחזור ולהדר אחר מוהל ובעל ברית (סנד"ק) היותר טוב וצדיק (בשם האו"ז).
וכתב היעב"ץ (מגדל עוד נחל ט' ראש א') שלא יקח סנדק או מוהל רק בגלל אהבתו אליהם או איזה תועלת אם אינם ראויים כי תקנת הנער תלויה בכוונת המטפלים בו.
ולפי זה כתבו הפוסקים שאם הסנדק והמוהל הם צדיקים ותלמידי חכמים יראי שמיים הדבר משפיע על התינוק להיות צדיק.
ג. כתב מרן השו"ע (יו"ד סי' רסב' ס"א) שכל היום כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצות ומלין מיד בבקר. ובשדי חמד (מערכת ז' כלל ג') כתב שצר הדבר על המאחרים המילה עד חצי היום. ובשו"ת יבי"א (ח"ב יו"ד יח') הביא דברי האור זרוע הגדול (ב' סי' הער') שהמאחר מצוות מילה נראה שהמצוה בזויה עליו.
ובספר עולמו של צדיק (על זכרו של הרב סלמאן מוצפי זצ"ל) כתבו בשמו שכל הסיבה שבדור האחרון יש חוסר ביראת שמיים הוא משום שמאחרים את מצוות המילה לשעה מאוחרת ביום וכל הזריז הרי הוא משובח.

סיפור לשבת


השבת מקור הברכה

מעשה היה באחד מבני תימן העניים והנדכאים שבא אל רבי שלום שבזי ואמר לו בבכי מר:
"רבי! חיי מרים כלענה. כל כמה שאני משתדל לפרנס את בני ביתי לא עולה בידי. ילדי רעבים ללחם ואין בידי להאכילם, בחורף אין כסות לבשרם, והדירה דולפת ומי הגשמים חודרים לתוכה. כשל כוחי לשאת את צרתי".
העני האומלל ביקש להמשיך ולפרט את רוב סבלותיו, אך הבכי שם מחנק לגרונו. רבי שלום הביט בו ברחמים גדולים והצטער לראות את אחד מאחיו שגורלו המר לו כל כך.
"אל תצטער בני". נחמו הצדיק."מזלך מאיר בשבת ובמועד בלבד".
העני נדהם. עד עתה ידע רק עוני ומחסור, ואף בשבת ובחג לא שפר עליו גורלו. בקושי הצליח למצוא פת קיבר כדי לא להתענות בשבת. אך אמונתו בצדיק גברה על היסוסיו. הוא היה בטוח שאף דבר מדבריו של הצדיק לא ישוב ריקם. בלב בוטח ושקט נפרד מהצדיק והלך לדרכו, ממתין להבטחה של הצדיק שתתקיים.
שבת המלכה פרשה את כנפיה על העיר צנעא. יהודי העיר קיבלו את פני השבת בשמחה ובהתעלות כדרך שמקבלים תמיד את פני המלכה. אך בביתו של העני לא היתה השמחה.
"הנה קויתי שביום זה אוכל גם אני להנות מזיו השכינה ולקבל את השבת במטעמים ובכסות חדשה ונקיה." מלמל העני לנפשו והסתכל בלב מר על הפרורים המועטים אותם הצליח לקבץ מאנשי העיר שעניה רבים היו, אך עשיריה מעטים ביותר. "האמנם זהו מזלי בשבת? והלא הרב הבטיחני שמזלי יאיר בשבת?!" והעני שלא הצליח להתגבר על סערת רוחו פרץ בבכי מר.
למחרת, הלך העני להתפלל בבית הכנסת. בדרכו הופתע לראות אור מתנוצץ על אם הדרך. "מה זה יכול להיות?" תמה האיש. עד עתה היה רגיל ללכת באותה הדרך מידי יום ביומו, ואף פעם לא הבחין באור המוזר. הוא התקרב אל מוקד האור, ומה נפעם עת גילה מטבע זהב נוצצת באור השמש בזורחת.
ליבו של האיש פחד ורחב למראה הנפלא. אך מה יעשה? האם יקח את המטבע היקרה ויתעשר? ושבת-מה תהיה עליה? האמנם יחלל את השבת עבור מטבע של זהב? הנסיון היה קשה מנשא. המטבע היתה יקרה מאד, והעני ידע היטב שאם תהיה ברשותו יוכל למכרה ולהתפרנס ממנה כל ימיו. אך לחלל את שבת קודש עליה שמר מכל משמר כל ימי חייו? לא ולא! הן כל רצונו היה להתעשר כדי שיוכל לכבד את השבת, והאם יעלה על הדעת לחללה?
זמן רב הסתובב האיש סביב המטבע, בוחן אותה מכל הצדדים ומנסה להרגיע את סערת רוחו.
"מה רע מזלי המזמן לידי מטבע בעצם יום השבת" חשב במרירות.
הזמן עבר והיהודי ראה שאם לא ימהר לבית הכנסת, יאחר לתפילה. הוא הלך לבית הכנסת ובקש מה' להורות לו את הדרך הנכונה בה ילך ויעזרהו לעמוד בנסיון הקשה. כאשר חזר מהתפילה, נוכח לדעת שהמטבע עודנה ניצבת במקומה הקודם והיא מזהירה באורה כבראשונה. לבו החל נוקף "ומה אם יבחין בה אדם נוסף ויקחנה?"
מחשבותיו לא נתנו לו מנוח. וכדי להרגיע את רוחו החליט לכסות את המטבע ולהסתירה מאין רואים. הוא עשה כן, בהקפידו לא לעבור על הלכות מוקצה בשבת, ורק אז נרגע מעט והלך לביתו. עם הערב שמש, כאשר יצאה השבת, מהר העני לאותו מקום בו ראה את המטבע לראשונה. לבו החם בחוזקה.
"ומה יקרה אם הבחין בה כבר מישהו אחר ולקחה לעצמו?"
אך מה רבה היתה שמחתו של האיש בראותו שהמטבע נצבת במקומה ויד אדם לא נגעה בה. ואף שהיה הדבר על אם הדרך, ועשרות רבות של בני אדם רגילים היו לעבור בדרך זו, הנה אף אחד לא הבחין במטבע ואף אחד לא לקחה. התקיימו דברי רבי שלום שבזי שהמזל משחק לעני בשבת, והמטבע נשלחה לו משמים במיוחד עבורו.
אך למותר הוא לספר שהעני נטל את המטבע והחל לסחור בה. ומיני אז התהפך עליו מזלו לטובה והוא היה לאחד האנשים העשירים ביותר בעיר צנעא.