מעיין תל אביב יפו פרשת בשלח

לכאורה דבריו של רש"י הקדוש מעט תמוהים, מה הוא בא להגיד לנו ולחדש לנו, לכאורה מדבריו עולה שמשה רבנו, אבי הנביאים פעל בצורה ספונטנית ובלתי מתוכננת ובלי שיקול דעת, אלא רק מתוך תחושות ומחשבות הלב, וכי כך פועל מנהיג?

והתשובה היא שרש"י בא לחדש לנו, שנכון שבכל דבר ועניין יש לפעול מתוך מחשבה ושיקול דעת מעמיק, וכך צריכה להיות דרכו של מנהיג וק"ו דרכו של משה רבנו, אולם לעניין השירה הדבר צריך לבוא לא מתוך המח, דהינו לאחר מחשבה ותכנון, אלא מתוך הלב, מתוך הרגש והתחושות, דהינו שהרצון לשירה צריך לפרוץ מבפנים, לבד, מתוך תחושה רגשית  אמיתית בגודל הנס וברצון הכן והאמיתי להודות לה' על חסדו עימנו.

וזהו המסר עבורנו, שאנו צריכים להגיע לדרגה שכאשר ה' מטיב עמנו, הרצון לשבח ולהלל את ה' יפרוץ מאליו מתוך הלב.

           בברכת שבת שלום

                          הרב נתן אלנתן

רב איגוד בני תורה ת"א יפו

עפ"י פסיקותיו של  מרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א

כללים באמירה לגוי בשבת

אמירה לגוי בערב שבת

גם בערב שבת אסור לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת (שו"ע סימן שז' סעיפים ב' ג'). אולם במקום צורך אפשר להקל לומר לגוי בערב שבת לעשות בשבת מלאכה האסורה מדרבנן, וכ"ש במקום מצוה. וכמבואר במנוחת אהבה (ח"א עמ' שסח') ועיין ביביע אומר ח"ג סי' כג' אות טז' ועיין ילקוט יוסף (שבת ח"ב עמ' רלג' בהערה). 

אמירה לגוי בדבר האסור מדרבנן

במסכת עירובין (סז' ע"ב) אמרו שמותר לומר לגוי להביא מים חמים לצורך המילה דרך חצר שאינה מעורבת.

לבעל העיטור הבאת המים היתה דרך רשות הרבים ולפ"ז פסק שכל מצוה מותר לומר לגוי אפילו  באיסור תורה.

לרמב"ם המעשה היה בחצר שאינה מעורבת ולפ"ז פסק שכל מצוה מותר רק בשבות דשבות. (איסורי דרבנן).

התוספות פסקו שרק לצורך מילה התירו.

מרן השו"ע (סי' שז' ס"ה) פסק כרמב"ם ששבות דשבות (אמירה לגוי בדבר האסור מדרבנן) במקום חולי או מצוה או צער - מותר. (ראשי תיבות חמ"ץ).

אמירה לגוי באיסור דרבנן במקום הפסד גדול.

מרן השו"ע (בסי' שז' סעיף יט') כתב שאם יש לו סחורה שיכולה להינזק ע"י גשמים וכדומה, מותר לקרא לגוי שיבא ויראה אע"פ שיודע שכשיבא יעשה מלאכה וכן מותר לומר לו כל המציל אינו מפסיד כמו בדליקה שהתירו לעשות כן משום שאדם בהול על ממונו, (ואף שכתב שיש מי שסובר שלא התירו אלא בדליקה מ"מ קי"ל כסתם שמותר). ולפ"ז: אם יורד גשם על סחורה מותר לקרא לגוי שיבא או לומר לגוי המציל אינו מפסיד אף שעל ידי כך יכניס את הסחורה דרך רה"ר. ובמקום שהוא רה"ר דרבנן ככרמלית ויש בזה הפסד גדול כתבו הפוסקים שמותר אף אמירה להדיא לגוי שיכניס לבית דהוי שבות דשבות במקום הפסד מרובה.

ולפי זה: כשנשאר הגז דולק (או הפלאטה) אחר שהסירו ממנו את הקדירות מותר לומר לגוי ברמז "חבל על הגז" ויבין מעצמו ויכבה הגז. ואם יש הפסד גדול (כגון בשבת חתן שיש כמה ראשי גז דולקים ביחד והסירו כבר את כל הסירים מעל האש ואין צורך עוד בגז) מותר אף לומר במפורש לגוי שיכבה, דהוי שבות דשבות במקום הפסד גדול. (שכיבוי האסור מהתורה הוא דוקא בצריך לפחמים).

וכן: כששכחו בוילר דלוק ויש חשש שיתפוצץ מותר לומר לגוי שיכבה משום שזה נחשב הפסד גדול. (ואולם בתחילה ירמזו לו ואם לא יבין ברמז אפשר לומר לו במפורש). וכן אם השאיר את מנוע מכוניתו דלוק (וכגון שלקח יולדת לבית החולים בשבת שאסור לכבות את המנוע) יכול לומר לגוי הנמצא שם שיכבה את המנוע שזה נחשב הפסד גדול אם ינזק המנוע.

וכשאין ההפסד גדול (כגון כיבוי אורות במכונית) אין להקל לומר לגוי שיכבה אבל אפשר לקרא לו ואם יראה את האורות ויבא לכבות מעצמו אין צריך למונעו.

רב איגוד בני תורה ת"א יפו

המקבל השמיני אליהו הנביא (המשך)

פנחס הוא אליהו – האמנם ????

הנה בעלונים הקודמים הבאו דברי הגמרא במסכת בבא מציעא (קיד' ע"א) שפגש רבה בר אבוה את אליהו בבית הקברות של נכרים, ושאלו וכי אינך כהן? ומה מעשיך בבית הקברות? וענה לו אליהו שקברי גויים אינם מטמאים, וכתב על זה רש"י: דאיכא למאן דאמר דאליהו הוא פינחס, דכתיב ביה קנא קנאתי וכן בפינחס בקנאו את קנאתי. וכוונתו שלכן שאלו רבה בר אבוה "והלא כהן אתה". וא"כ לפי דברי גמרא זו הרי פנחס הוא אליהו.

ובאמת דהכי מצינו בפרקי דרבי אליעזר (פרק כח') שאמר לו הקב"ה מה לך פה אליהו, קנא קנאתי, אמר לו לעולם אתה מקנא, קנאת בשטים על גלוי עריות, שנאמר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, וכאן קנאת. ע"כ. ומכאן משמע שפנחס הוא אליהו.

והכי איתא (עוד שם פרק מו') ר' אליעזר אומר קרא שמו של פנחס בשמו אליה, אליהו מתושבי הגלעד שעשת תשובה ישראל בהר גלעד ונתן לו הקב"ה שכר טוב ולבניו הצדיקים למען כהונת עולם, שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם.

וכן מצינו בתרגום יונתן (שמות פ"ו פי"ח) שכתב שפנחס הוא אליהו: וּבְנוֹי דִקְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִיאֵל וּשְׁנֵי חַיוֹי דִקְהָת חֲסִידָא מְאָה וּתְלָתִין וּתְלַת שְׁנִין חַיָיא עַד דְחָמָא יַת פִּינְחָס הוּא אֵלִיָהוּ כַּהֲנָא רַבָּא דְעָתִיד לְמִשְׁתַּלְחָא לְגָלוּתָא דְיִשְׂרָאֵל בְּסוֹף יוֹמַיָא: (תרגום: ובניו של קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל ושני חייו של קהת החסיד מאה ושלושים ושלש שנים חי עד שראה את פנחס הוא אליהו כהן גדול שעתיד להִשׁלח לגלות של ישׂראל בסוף הימים).

וכן תרגם עוד יונתן שפנחס הוא העתיד להשתלח בגאולה בסוף הימים, וכך הם דבריו על הפסוק (בשמות פרק ד' פסוק יג') וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח: ותרגם יונתן: וַאֲמַר בְּבָעוּ בְּרַחֲמִין מִן קֳדָמָךְ יְיָ שְׁלַח כְּדוֹן שְׁלִיחוּתָךְ בְּיַד פִּנְחָס דְחָמֵי לְמִשְׁתַּלְחָא בְּסוֹף יוֹמַיָא: (תרגום: ויאמר אנא ברחמים מִן לפניך יי שלח נא שליחותך ביד פינחס שראוי להשלח בסוף הימים).

גם רבינו בחיי (תחילת פרשת פנחס) כתב שפנחס הוא אליהו, ובמעשה זמרי בן סלוא זכה פנחס לחיות לאין תכלית, מדה כנגד מדה, (שבמעשיו הציל את ישראל ממיתה) כי פינחס זה אליהו, כענין שאמר הנביא (מלאכי ב) בריתי היתה אתו החיים והשלום, וכתב שדבר זה שפנחס הוא אליהו למדנו מהמעשה של אליהו ורבה בר אבוה.

אולם מדברי הגמרא במסכת בבא בתרא (דף קכא' ע"ב) נראה דפנחס אינו אליהו, דהכי איתא התם: תנו רבנן, שבעה קפלו את כל העולם כולו: מתושלח ראה אדם, שם ראה מתושלח, יעקב ראה את שם, עמרם ראה את יעקב, אחיה השילוני ראה את עמרם, אליהו ראה את אחיה השילוני ועדיין קיים. ע"כ.

וכתב בפירוש הרשב"ם: שהתנא הזה אינו סובר שאליהו זה פנחס, דאם פנחס הוא אליהו, היה בעל הגמרא אומר משה ראה עמרם ופנחס ראה משה ועדיין הוא קיים ולא היה צורך להזכיר כלל את אחיה. וכן כתבו התוספות והרמב"ן והרשב"א והריטב"א (שם).

והנה במסכת סוטה (יג' ע"א) נראה כי פנחס הוא אליהו דת"ר: בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות, שנאמר: (משלי י) חכם לב יקח מצות וגו'. ומנין היה יודע משה רבינו היכן יוסף קבור? אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, הלך משה אצלה, אמר  לה: כלום את יודעת היכן יוסף קבור? אמרה לו: ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר, כדי שיתברכו מימיו. הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו: יוסף, יוסף, הגיע העת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם, והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה עצמך - מוטב, אם לאו - הרי אנו מנוקין משבועתך, מיד צף ארונו של יוסף. ואל תתמה היאך ברזל צף, שהרי כתיב: (מלכים ב' ו) ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל נפל אל המים וגו' אהה אדוני והוא שאול ויאמר איש האלהים אנה נפל ויראהו את המקום ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל, והלא דברים ק"ו: ומה אלישע תלמידו של אליהו ואליהו תלמידו של משה - צף ברזל מפניו, מפני משה רבינו - על אחת כמה וכמה. ע"כ. (וכן הוא בתוספתא סוטה (פ"ד ה"ז) וכן מצינו תוספתא מסכת עדויות (פ"ג ה"ד) שאליהו נקרא תלמיד משה)

והנה מדברים אלו שאמרו שאליהו היה תלמיד של משה רבינו נראה שפנחס הוא אליהו, דלא יתכן שאליהו יהיה תלמיד משה אלא א"כ פנחס הוא אליהו.

אולם רש"י פירש (סוטה שם) שאין הכוונה שאליהו היה תלמיד משה ממש שלמד מפיו, אלא שלימדו את אליהו מתורתו של משה, ולפי פירוש זה הרי פנחס אינו אליהו. (ולפי זה יש לפרש כן בתוספתא לפי פירוש רש"י).

של מי היו הסוסים אשר משכו את מרכבות פרעה וחילו? שואל המדרש. אם תאמר שסוסים אלו של מצרים היו, הרי נאמר "וימת כל מקנה מצרים". ואם תאמר של ישראל היו, הרי נאמר "וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה".

ואם כן של מי היו?

אלא במכת ברד נאמר: "הירא את דבר ה' הניס את עבדיו ואת מקנהו מהשדה" (ט, כ).

אם כן, סוסים אלו היו שייכים ל"יראים את דבר ה'". "יראי ה'" אלו נתנו את סוסיהם כדי לרדוף אחרי בני ישראל...

מכאן היה רבי שמעון אומר: "טוב שבנחשים רצוץ את מוחו"...

ה' ילחם לכם ואתם תחרישון (יד, יד)

המגיד הידוע, רבי יעקב יוסף מוכיח, מחשובי תלמידי המגיד ממזריץ', נהג לנסוע מעיר לעיר ולעורר את העם לתשובה ולמעשים טובים בדרשותיו הנפלאות.

פעם אחת הגיע במסעיו לעיר אחת, וראה שבני העיר עצובים ופניהם נפולות. מה לכם עצובים? שאל רבי יעקב יוסף.

צרה מתקרבת אלינו -אמרו לו- הפריץ מבקש שנמציא לו סכום כסף גדול, וסכום זה אינו בידינו. חוששים אנו מפני זעמו של הפריץ.

בעלותו לדרוש בבית הכנסת פתח רבי יעקב יוסף ואמר בקול נרגש: יהודים יקרים! יודע אני שעת צרה היא לכם, אולם מבטיח אני לכם, כי אם תקבלו על עצמכם שלא לדבר בבית הכנסת דברי חולין, תסור כל צרה מעליכם! שהרי כך אומר הפסוק: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" – "ה' ילחם לכם" ויצילכם אם "אתם תחרישון"...

כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (טו, כו)

רבנו משה בן מימון, הרמב"ם, היה רופאו האישי של מלך מצרים, ובהשגחתו המסורה של הרמב"ם הרגיש המלך תמיד בקו הבריאות.

יודע אתה -פנה פעם המלך אל הרמב"ם- איך אני יכול לדעת אם באמת רופא טוב אתה? הרי אף פעם איני חולה... ואם פעם אחלה, מי יודע אם באמת תדע לרפאות אותי?

הרופא הטוב ביותר -ענה הרמב"ם- הוא זה השומר על המטופל שלא יחלה כלל, ולא זה המצליח לרפא את החולה. וכך כתוב בתורתנו הקדושה: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" - אני ה' רופאך אדאג שכל המחלות אשר היו במצרים, כלל לא יבואו עליך...

"אדוני המלך!" המשרת שעמד לפני האימאם, מושל תימן, היה נרעש ונפחד עד אשר לא היה יכול להמשיך בדבריו.

"דבר את דבריך!" צוה האימאם המופתע, שלא היה רגיל לראות את משרתו הנאמן רועד מפחד.

"אדוני המלך!" החל שוב המשרת ונדם. עיניו, שבהו באימאם, היו מורחבות מפחד ולשונו, שכרגיל התגלגלה בפיו ללא מעצורים, נעתקה בפיו.

"האם תאמר לי סוף סוף מה העניין?" גער בו המושל, שאיבד את סבלנותו למראה התנהגותו המוזרה של משרתו.

"אדוני, בנך, הנסיך האהוב, הובא אל הארמון על ידי כמה מנתיניך." הצליח המשרת לגמגם.

מה זאת אומרת "הובא"? חקר המושל בחומרה. הוא הבין שמדובר בענין רציני מאוד.

תשובתו שת המשרת נחסכה ממנו על ידי השרים שנכנסו באותו רגע אל חדרו של האימאם, ופניהם מביעות זעזוע עמוק. האימאם נדהם. מה מעשיהם של שריו בשעה מוקדמת זו בחדרו? לרגע שררה דממה כבדה שלא הופרעה על ידי אף אחד מהנוכחים. אולם לאחר רגע פתח ראש השרים את פיו ואמר בקול רועד:

"אדוני המלך! בשורה רעה בפי. בנך, נסיכנו היקר, נהרג על ידי רוצחים שפלים, וגופתו הובאה לארמון."

ברגע הראשון לא הגיב האימאם על הדברים הנוראים. נראה היה שאין הוא מאמין למשמע אוזניו, אך לאחר שהמשרתים הכניסו אל החדר את גופת בנו שהיתה מגואלת בדם, הוא פרץ בצעקות אימה שהחרידו את הנוכחים. ברוב צערו הטיל האימאם את עצמו על הרצפה וגעה בבכי מר.

"בני, בני היקר! מי עולל לך כזאת? מי השפל ששלח בך יד? מיהו הרוצח שהעז להרים ידו בבנו של מושל הארץ?"

שעה ארוכה בכה האימאם, ואף אחד לא הפריעו להביע את צערו הנורא. אולם לאחר שנרגע מעט, תקפו את האימאם חרון אין אונים וזעם איום. יותר מכל התאווה להתנקם מהרוצחים השפלים.

"חפשו בכל תימן אחר רוצחיו של בני. הם יענשו בכל חומר הדין." צוה על עבדיו. השרים נענעו את ראשיהם, הביטו זה בזה ללא אומר, ואחר נענה אחד מהם ואמר:

"אדוני המלך. אין כל צורך להרחיק ולחפש את הרוצח. אנו יודעים לבטח מי שלח יד בנסיך."

אתם יודעים ?!" יותר לא היה האימאם יכול לומר. זעמו שם מחנק לגרונו.

"הן, יודעים אנו. גופת בנך נמצאה ברובע היהודי."

"וכי מדוע זה ירצו היהודים להרוג את בני?" נדהם המושל. אף שחושיו כמעט ונתבלעו מצער, הבין שאין ליהודים כל מניע להרוג את בנו.

הלא כבר אמרנו, וחזרנו ואמרנו לך, שהיהודים הורגים מדי שנה בשנה ערבי, כדי לערבב את דמו במצות אשר הם אופים לחג הפסח." ענה ראש השרים בכעס כבוש. היטב חרה לו, שהאימאם לא מקבל את דבריו מבלי לחקור אותם. הוא היה בטוח שהאב השכול לא יחקור ולא ישאל מאומה בשעת צערו, ויתן פקודה להרוג את כל התושבים של הרחוב היהודי ללא משפט.

"צוה ויאספו את כל היהודים אל הככר המרכזית. כולם יתאספו במקום, איש בל יעדר. אני אחיב אותם למסור לידי את הרוצח." צעק האימאם, והשרים והמשרתים מהרו לעשות את רצונו, מכיון שפחדו מזעמו הנורא שהתלקח לפתע מחדש.

ברחוב היהודים התחוללה מהומה אדירה. חילי האימאם הבהילו את כל התושבים מבתיהם. כרדופי סער רצו היהודים המבוהלים אל הככר, כשחילי המלך צועקים אחריהם ומבהלים אותם עד מות:

"קדימה! קדימה, רוצחים צמאי דם! תנו תודה על הרצח הנתעב של הנסיך! לא תנקו על עשיכם השפלים!"

לאחר שכל היהודים התאספו, הגיע גם האימאם. הוא היה נרגז מאוד ודבורו-חסר סבלנות ועצבני.

"סיפרו לי שהרוצח של בני הוא אחד מכם, שכן גופתו נמצאה ברחוב היהודים. ועתה, אם תמסרו בידי את רוצחו של הנסיך, מוטב. אך אם לא-אעשה בכם כלה."

התדהמה שאחזה ביהודים המבוהלים שיתקה בתחילה את לשונם. הם התקשו להבין כיצד יכול האימאם להאמין לדבת השוא של שונאיהם. אולם, לאחר רגע התאוששו, ופנו אל האימאם. הם לא התחננו על נפשם. זאת ידעו מנסיונם המר, לא יועיל להם, שונאי ישראל לא נחנו בלב רחום וחנון. על כן פנו אל הגיונו של המושל ואל רצונו העז למצוא את האשמים בפשע:

"תן לנו זמן למצוא את האיש המבוקש. הרי לא יתכן לחפש ולמצוא אותו תוך כדי עמידה במקום."

"זאת אעתר לכם", ענה האימם. "אולם בתנאי אחד: עליכם למצא את הפושעים עד מחר, וכל הקהל ישאר לעמוד במקומו בככר עד אז...."

המשך אי"ה בשבוע הבא